45 שנה: מסכמת את המסע ומסתכלת קדימה
היום שבו מלאו לי 45, התעוררתי לפני הזריחה. יצאתי למרפסת עם כוס קפה, עטפתי את עצמי בשמיכה, וחיכיתי.
השמש עלתה לאט מעבר לים. תחילה קו דק של אור, אחר כך כתום, ורוד, זהב. השמיים התלהטו.
ישבתי שם, מביטה, והדמעות זלגו בשקט.
45 שנה. כמעט חצי מאה. מה עברתי במחצית הזאת?
המסע שהיה – מבט אחורה
חשבתי על הילדה בת 18 שברחה מירושלים. היא לא ידעה כלום. לא ידעה שתעבור גיהנום. לא ידעה שתשרוד. לא ידעה שתגיע לכאן – לווילה על חוף הים, חופשית, עצמאית.
אם הייתי יכולה לדבר איתה עכשיו, מה הייתי אומרת?
“תודה,” הייתי לוחשת. “תודה על האומץ. כן, זה היה קשה. כן, שגית. אבל בלעדיך, אני לא הייתי כאן.”
חשבתי על כל התחנות:
ברלין – העיר שלימדה אותי שחופש זה לא רק לברוח. זה גם אחריות.
שבדיה – המקום שהראה לי שמשפחה זה לא רק דם. זה מי שבוחר לאהוב אותך.
ברצלונה – העיר של הכסף, השיא, וההתמוטטות. שם למדתי שהצלחה חיצונית היא לא אושר פנימי.
הטיפול – המקום הכי קשה מכולם. שם פגשתי את הכאב, את הבושה, את עצמי האמיתית.
הווילה – הבית. לא סוף – תחלה.
כל תחנה הייתה שיעור. כל נפילה לימדה. כל פצע הותיר צלקת שמזכירה לי שאני שורדת.
מה למדתי על חופש
כל החיים חיפשתי חופש. בגיל 18 חשבתי שחופש זה לברוח מהכללים.
הייתי טועה.
חופש אמיתי זה לא היעדר כללים. זה היכולת לבחור את הכללים שלך.
למדתי ש:
חופש זה לא לעשות מה שרוצים – זה לעשות מה שמתאים לך, גם כשקשה.
חופש זה לא להיות לבד – זה לבחור עם מי להיות.
חופש זה לא כסף – אבל כסף נותן אפשרויות. ואפשרויות הן חלק מהחופש.
חופש זה לא מהעבר – אי אפשר לברוח מהעבר. אפשר רק להפסיק לתת לו לשלוט.
החופש הכי גדול שמצאתי? החופש להיות עצמי. עם כל הסיפור, כל הבושה, כל השגיאות – ועדיין לומר “זו אני, ואני בסדר.”
מה למדתי על אהבה
אהבה. המילה הזאת הייתה מסובכת בשבילי.
האהבה הראשונה שחיפשתי הייתה אהבת אמא. ולא קיבלתי אותה – לא באופן שרציתי.
אחר כך חיפשתי אהבה מגברים. מצאתי תחליפים – שליטה, תשוקה, עסקאות. לא אהבה.
מרקוס וניקלאס נתנו לי אהבה אמיתית. לא רומנטית, אבל טהורה. אהבה שלא מצפה לכלום בחזרה.
הטיפול לימד אותי שהאהבה הכי חשובה היא אהבה עצמית. לא נרקיסיזם – פשוט לקבל את עצמך.
ועכשיו, בגיל 45, אני יודעת:
אהבה אמיתית רואה אותך – כל מה שאת, לא רק מה שאת מציגה.
אהבה אמיתית נותנת חופש – לא כולאת.
אהבה עצמית היא הבסיס – בלעדיה, כל אהבה אחרת חלולה.
האם אמצא אהבה רומנטית? אולי. אולי לא. וזה כבר לא מפחיד אותי. אני לא זקוקה למישהו שיהיה המחצית השנייה שלי. אני כבר שלמה.
מה למדתי על כסף
כסף. רדפתי אותו, השגתי אותו, כמעט איבדתי אותו.
הנה מה שלמדתי:
כסף זה לא רע – הוא ניטרלי. מה שעושים איתו קובע.
כסף נותן אפשרויות – לא אושר, אבל אפשרויות.
כסף דורש כבוד – לנהל אותו בחכמה, לא לבזבז בפראות.
חוסר כסף משתק – אבל עודף כסף לא פותר הכל.
הרגע הכי שחרר אותי? כשהבנתי שיש לי מספיק. לא מליונים, אבל מספיק כדי לחיות בכבוד, לבחור, להיות עצמאית.
ועכשיו אני מנסה להשתמש בכסף לטוב – הסדנאות שאני עושה לא בשביל רווח, אלא בשביל לתת. חלק מהרווחים הולך לעזור לנשים בקושי. זה נותן משמעות.
מה למדתי על בושה
בושה. היא רדפה אותי שנים.
בושה על הבריחה מהבית. בושה על העבודה בתעשייה. בושה על הבחירות שעשיתי.
קרמן, הפסיכולוגית, אמרה משהו שלעולם לא אשכח:
“בושה היא כלי שליטה. החברה משתמשת בה כדי לשמור אנשים בתוך הקופסה. אבל את יצאת מהקופסה. הבושה כבר לא צריכה לשלוט בך.”
למדתי להפריד בין חרטה לבושה:
חרטה – “הלוואי שעשיתי אחרת.” זה למידה. בושה – “אני אדם רע בגלל מה שעשיתי.” זה עונש.
יש דברים שאני מצטערת עליהם? כן. הלוואי שלא פגעתי באמא. הלוואי שלא נכנסתי לסיטואציות מסוכנות. הלוואי שהייתי חכמה יותר.
אבל האם אני אדם רע? לא. אני אדם שעשה את המיטב שיכול בזמנו.
והבושה? היא עדיין מגיחה לפעמים. אבל אני יודעת איך להתמודד איתה עכשיו. אני לא מאפשרת לה לשלוט.
מה למדתי על משמעות
שנים חיפשתי משמעות. חשבתי שאמצא אותה בהצלחה, בכסף, בפופולריות.
לא מצאתי.
המשמעות באה ממקומות שונים לגמרי:
מהיצירה – כשאני מציירת, אני נוכחת. זה משמעותי.
מהקשר – כשאני מלמדת בסדנאות ורואה אישה מתפתחת. זה משמעותי.
מהעזרה – כשאני עוזרת לנשים אחרות שעברו מה שעברתי. זה משמעותי.
מהרגעים הקטנים – זריחה, כוס קפה, שיחה עם חברה. גם זה משמעותי.
המשמעות היא לא דבר אחד גדול. היא מורכבת מדברים קטנים רבים שמצטברים.
היחסים עם המשפחה – שלום עם העבר
המשפחה בירושלים עדיין שם. אמא, אבא, האחים והאחיות.
רחל מתקשרת אליי פעם בחודש. שיחות קצרות, זהירות. אבל הן חשובות.
“איך החיים?” היא שואלת.
“טובים,” אני אומרת. “ואצלכם?”
“ברוך השם, טובים.”
אנחנו לא מדברות על העומק. לא על העבר, לא על מה שעשיתי, לא על הקרע. פשוט שומרות על החוט.
וזה מספיק.
למדתי שסליחה זה לא תמיד פיוס. לפעמים זה פשוט לעזוב את הכעס.
אני לא כועסת על אמא יותר. היא עשתה מה שיכלה בתוך המסגרת שלה. גם אני עשיתי מה שיכולתי.
אנחנו לא יכולות להיות קרובות. אבל אנחנו יכולות לאהוב מרחוק.
וזה מספיק.
התכניות לעתיד – או חוסר תכניות
אנשים שואלים: “מה התכניות שלך?”
ואני לא יודעת.
פעם זה היה מפחיד. עכשיו זה משחרר.
יש כמה רעיונות:
להרחיב את הסדנאות – אולי להפוך את זה לעסק אמיתי. לא בשביל הכסף, בשביל ההשפעה.
לכתוב ספר – הסיפור שלי. לא כולו, אבל חלקים. אולי יעזור למישהי אחרת.
לנסוע – יש עולם שלם שלא ראיתי. אפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית.
אולי אהבה – אם היא תגיע, אני פתוחה. אבל לא מחפשת.
להמשיך ליצור – זה הדבר היחיד שאני בטוחה בו. אני אמשיך לצייר עד היום האחרון.
אבל בעיקר? אני רוצה פשוט לחיות. לא לרדוף, לא להילחם – לחיות.
המסר שאני רוצה להעביר
אם מישהי קוראת את זה – מישהי שנמצאת במקום קשה, מבולבלת, מפוחדת – אני רוצה שתדעי:
את יכולה. גם כשזה נראה בלתי אפשרי – את יכולה.
טעויות הן לא סוף. הן שיעורים. כולנו עושים אותן.
העבר לא קובע את העתיד. מאיפה באת לא קובע לאן את הולכת.
את ראויה לאהבה. בלי תנאים. גם עם כל הפגמים.
חופש זה לא בריחה. זו בחירה. כל יום מחדש.
לוקח זמן. ריפוי הוא תהליך איטי. אל תמהרי אותו.
את לא לבד. גם כשזה מרגיש ככה – יש אחרות שעברו דברים דומים. תחפשי אותן.
הרגע הזה – על המרפסת
אני יושבת על המרפסת. השמש עלתה לגמרי. הים נוצץ. היום מתחיל.
יום הולדת 45. מחצית חיים, אולי. אולי פחות, אולי יותר.
“ליה,” אני לוחשת לעצמי, “את עשית את זה. את שרדת. את בנית. את כאן.”
הדמעות זולגות, אבל הן לא של עצב. הן של הקלה. של גאווה. של שלום.
החיים שלי לא היו מושלמים. לא היו קלים. ועדיין יש בעיות, יש פצעים שלא החלימו לגמרי.
אבל אני כאן. חיה, נושמת, חופשית.
יש לי בית על חוף הים. יש לי אמנות שאני אוהבת. יש לי חברים שבוחרים בי. יש לי ביטחון כלכלי. יש לי שלום פנימי – לא מושלם, אבל הולך וגדל.
והכי חשוב – יש לי את עצמי. אני מכירה אותה, אני אוהבת אותה, אני מקבלת אותה.
זו ליה. מורכבת, חזקה, שבורה, שלמה, מפוחדת, אמיצה.
וזה מספיק.
מבט לים – סיום ותחילה
אני קמה, ניגשת למעקה המרפסת. מסתכלת על הים.
“תודה,” אני לוחשת. לא בטוחה למי – ליקום, לאלוהים, לחיים, לעצמי.
“תודה על הכוח. תודה על השגיאות שלימדו. תודה על האנשים שעזרו. תודה על האומץ להמשיך.”
רוח קלה מלטפת את הפנים. חמה, טובה.
אני לא יודעת מה יהיה מחר, בשבוע הבא, בשנה הבאה.
אבל לפעם הראשונה בחיי, זה באמת בסדר.
כי החיים האמיתיים הם לא בתכניות – הם ברגעים. ברגע הזה, על המרפסת, עם כוס קפה וזריחה.
החיים האמיתיים הם כאן. עכשיו.
ואני חיה אותם.
סוף – או התחלה חדשה.
כתבתי את הסיפור הזה לא כדי להתפאר, ולא כדי לזכות בסימפטיה. כתבתי אותו כי חשבתי שאולי, רק אולי, מישהי תקרא ותדע – היא לא לבד. המסע שלה, הכאב שלה, החיפוש שלה – לגיטימיים.
החיים מורכבים. אנחנו עושים בחירות, חלקן טובות וחלקן פחות. אבל בסוף, מה שקובע זה לא מאיפה התחלנו – זה לאן הגענו, ועם איזו נשמה.
שלי אולי פצועה, אבל היא חיה. ואת זה אני לוקחת איתי, כל יום מחדש, קדימה.
– ליה, 45, ווילה על חוף הים, ספרד
