כסף, תהילה וריקנות: כשההצלחה לא מביאה אושר
מה ששאפת, כל מה שעבדת בשבילו – זה לא מה שחשבת שזה יהיה.
ספרד. שנת 2015. הייתי בשיא הקריירה. פופולרית, מבוקשת, עשירה. מבחוץ – הצלחה מוחלטת. מבפנים? משהו התחיל להישבר.
ההצלחה שהגיעה מהר
הגעתי לברצלונה עם תיק מלא חלומות. עיר של אמנות, תרבות, ים. רציתי להתחיל מחדש. אולי לעזוב את התעשייה, למצוא משהו אחר.
אבל הכסף שחסכתי מגרמניה ושבדיה לא היה מספיק. צריכה הייתי להמשיך לעבוד. “עוד שנה,” הבטחתי לעצמי. “עוד שנה ואני עושה משהו אחר.”
אבל שנה הפכה לשתיים. שתיים לשלוש.
הייתי טובה בזה. כנראה טובה מדי. הסטודיו בברצלונה אהב אותי – “אקזוטית, חטובה, פוטוגנית.” הסרטים שלי היו פופולריים. הביקוש גדל.
והכסף? זרם.
5,000 יורו פה, 10,000 יורו שם. שבוע אחד הרווחתי 15,000 יורו. זה יותר ממה שרוב האנשים מרוויחים בחצי שנה.
קניתי דירה בברצלונה. דירה גדולה עם מרפסת שמשקיפה לים. מכונית יפה. בגדים מעצבים. כל מה שרציתי – יכולתי להרשות לעצמי.
“הצלחת,” אמרתי לעצמי. “ראי, את עשית את זה.”
אבל בלילות, כשהייתי לבד בדירה הגדולה, ההצלחה הזאת הרגישה חלולה.
החיים המהירים
הימים התמזגו אחד לתוך השני. צילומים, מסיבות, אירועים. פגשתי אנשים – הרבה אנשים. אבל אף אחד באמת לא הכיר אותי.
הייתי תמיד מוקפת, אבל תמיד לבד.
המסיבות היו כל לילה כמעט. ברים יוקרתיים, מועדונים אקסקלוסיביים. אנשים מהתעשייה, עשירים, מפורסמים קצת. כולם רצו להיות חברים שלי – כשהייתי בפסגה.
שתיתי. הרבה. יין, שמפניה, קוקטיילים. זה עזר להשתכח, לא להרגיש כל כך הרבה.
“אל תגזימי,” חברה אחת אמרה לי. ונה, רקדנית אחרת מהסטודיו. “זה לא בריא.”
“אני בסדר,” אמרתי. “אני פשוט נהנית.”
אבל לא נהניתי. בורחת.
הקניות הכפייתיות
כשלא עבדתי או הסתבאתי, קניתי דברים.
נעליים – 50 זוגות לפחות. תיקים – מכל מותג מפורסם. בגדים – ארונות מלאים. תכשיטים, שעונים, דברי נוי לדירה.
למה? לא היה לי צורך באף אחד מהדברים האלה. אבל הרגע של הקנייה היה משכר. לרגע, מילאתי את החלל.
“את כל כך בת מזל,” אנשים היו אומרים. “יש לך הכל.”
הכל. הייתה לי הכל, חוץ ממה שבאמת חשוב.
היחסים הרעילים
בתקופה הזאת פגשתי את דייגו. ספרדי, יפה, כריזמטי. עבד בתעשיית המוזיקה – די-ג’יי, מפיק. היה לו קשרים, כסף, סטטוס.
התאהבתי. או חשבתי שהתאהבתי. אולי פשוט רציתי להתאהב, להרגיש משהו אמיתי.
בהתחלה זה היה מושלם. הוא היה מקסים, קשוב, רומנטי. לקח אותי למסעדות יוקרתיות, סופי שבוע באיביזה, מתנות יקרות.
אבל אחרי שלושה חודשים, התחילו הסדקים.
“למה את עדיין עובדת בזה?” הוא שאל לילה אחד. “יש לך כבר מספיק כסף.”
“אני אסיים בקרוב,” אמרתי.
“מתי? זה מביך אותי.”
מביך אותו. לא דאג לי – לו.
הוא התחיל לדרוש שאפסיק. התווכחנו. הוא היה קנאי, שתלטן. בדק את הטלפון שלי, את איפה אני, עם מי.
“אני עושה את זה בשבילך,” הוא היה אומר אחרי כל ויכוח. “כי אני אוהב אותך.”
לקח לי שנה להבין שזו לא אהבה. זו שליטה.
כשסוף סוף עזבתי אותו, הוא שלח לי מסר: “בלעדיי, את כלום. אף אחד לא יאהב אותך באמת.”
המילים האלה הדהדו בי שבועות. כי חלק ממני האמין להן.
השבר הפנימי
יום אחד, אחרי צילום קשה במיוחד, ישבתי בחדר הלבשה לבד. הסתכלתי במראה. 28 שנים. עשירה. “מצליחה.”
ובכיתי.
בכיתי כי הסתכלתי על עצמי ולא זיהיתי מי זו. לא הכרתי את האישה הזאת. איפה ליה? איפה הילדה מירושלים שחלמה על חופש?
זו לא הייתה חופש. זו הייתה כלוב אחר. כלוב מוזהב, אבל עדיין כלוב.
“מה אני עושה לעצמי?” שאלתי את ההשתקפות.
אבל לא הייתה תשובה.
ניסיון ההתאבדות
יש רגע שאני לא גאה בו. רגע שקשה לספר עליו. אבל הוא חלק מהסיפור.
זה היה לילה של דצמבר. חזרתי ממסיבה, שיכורה, שבורה. דייגו התקשר וצעק עליי בטלפון בגלל משהו. ניתקתי.
ישבתי על המרפסת, מסתכלת על הים. היה קר, רוח חזקה.
ורציתי לקפוץ.
פשוט כך. לסיים את זה. את הכאב, את הבושה, את התחושה שאני נופלת ונופלת בלי תחתית.
עמדתי על המעקה. רגל אחת, שתיים.
ואז הטלפון צלצל. מספר לא מוכר.
הרמתי, לא יודעת למה.
“ליה?” קול מוכר. ניקלאס.
“מה… איך?” גמגמתי.
“פשוט חשבתי עליך. רציתי לבדוק מה נשמע.”
התמוטטתי. ירדתי מהמעקה, שקעתי על הרצפה, ובכיתי. סיפרתי לו הכל.
“אני מגיע,” הוא אמר. “תהיי חזקה עד שאני שם.”
הוא הגיע יומיים אחר כך. מרקוס איתו. נשארו שבועיים.
“את צריכה עזרה,” מרקוס אמר. “עזרה מקצועית.”
הסכמתי.
הטיפול
התחלתי ללכת לפסיכולוגית. קרמן, ספרדייה, בשנות ה-50, עם עיניים חמות ומבט חודר.
“ליה, מה את רוצה מהחיים?” היא שאלה בפגישה הראשונה.
“לא יודעת,” עניתי.
“אז זו נקודת התחלה טובה. לגלות.”
הפגישות היו קשות. דיברנו על הילדות, על הבריחה, על הבחירות שעשיתי. על הבושה. על התחושה שאני לא ראויה לאהבה.
“למה את חושבת שאת לא ראויה?” קרמן שאלה.
“כי… בגלל מה שאני עושה. מי שאני.”
“ומי את?”
“אני… אני לא יודעת.”
“בדיוק. את הפכת את מה שאת עושה למי שאת. אבל הן לא אותו דבר.”
לקח זמן להבין את זה. הרבה זמן.
התהליך של עזיבה
אחרי שישה חודשים של טיפול, החלטתי. אני עוזבת את התעשייה.
זה היה מפחיד. זה היה הכסף שלי, הזהות שלי, כל מה שהכרתי.
“מה אני אעשה?” שאלתי את קרמן.
“מה את רוצה לעשות?”
“אני… אני אוהבת אמנות. תמיד אהבתי לצייר, כשהייתי ילדה.”
“אז זה התחלה.”
התחלתי ללכת לשיעורי ציור. בהתחלה הייתי נוקשה, מפוחדת לטעות. אבל לאט לאט, משהו התעורר.
העבודה האחרונה בתעשייה הייתה בפברואר 2016. ידעתי שזו האחרונה. סיימתי, הודעתי לסוכן, והלכתי.
“את בטוחה?” הוא שאל. “את בפסגה. את יכולה להרוויח עוד מיליונים.”
“בטוחה,” אמרתי. “אני סיימתי.”
המציאת עצמי מחדש
השנה הראשונה אחרי שעזבתי הייתה הקשה ביותר מזה שנים. הייתה לי דיכאון עמוק. ישבתי בדירה ימים שלמים, לא רציתי לצאת.
“זה נורמלי,” קרמן אמרה. “את משחררת זהות שלמה. זה כמו להתאבל.”
והייתי מתאבלת. על הכסף, על תשומת הלב, על התחושת הכוח. אבל גם על ההמצאה של מי שהייתי – גם אם זה היה שקר.
לאט לאט, התחלתי לבנות חיים חדשים. לא מהירים, לא מרגשים – פשוט חיים.
קמתי בבוקר, קפה, טיול לים. ציור כמה שעות. קריאה. פגישות עם קרמן. תרגול יוגה שהתחלתי.
זה היה שונה לגמרי. לא היו מסיבות, לא פאר, לא אנשים שמחזרים. פשוט אני, הדירה, והניסיון להבין מי אני מתחת לכל השכבות.
הפגישה מחדש עם עצמי
ערב אחד, ישבתי על המרפסת – אותה מרפסת שכמעט קפצתי ממנה. השמש שקעה, השמיים היו כתומים וורודים.
ופתאום הרגשתי משהו. לא אושר – עדיין לא. אבל שלווה.
“אני עדיין כאן,” לחשתי לעצמי. “עברתי את הכל, ואני עדיין כאן.”
זה לא היה ניצחון. זו הייתה הישרדות. אבל זו הייתה תחילה.
הבנתי משהו חשוב באותו רגע – הכסף לא הצליח להציל אותי. התהילה לא מילאה את החור. החיים המהירים רק העמיקו את הריקנות.
מה שאני צריכה זה לא עוד – זה פחות. פחות רעש, פחות אנשים רעילים, פחות בריחה.
ויותר אני. רק אני, עם הכאב, עם הפחדים, עם הבושה – אבל גם עם הכוח לעמוד כאן ולומר: “אני ראויה לחיים טובים יותר.”
הדרך קדימה
הייתי בת 30. עשירה מהכסף שחסכתי, אבל עדיין אבודה. הטיפול המשיך. הציור המשיך. החיפוש אחר עצמי המשיך.
ידעתי שיש עוד דרך ארוכה. שצריך לעבד את העבר, לפגוש את המשפחה אולי, למצוא מטרה אמיתית.
אבל לפחות התחלתי. התחלתי להבין שהחיים זה לא על הכסף, על ההצלחה, על להרשים. זה על משהו עמוק יותר.
על למצוא שלום עם עצמך. על לאהוב את מי שאת, עם כל הפגמים.
הדרך הייתה ארוכה. אבל לפחות הייתי בדרך.
המשך בפרק הבא: “חזרה לשורשים – הניסיון להתפייס עם המשפחה“
