מחפשת את עצמי האמיתית: טיפול ודרכי רוחניות
אחרי החזרה מישראל, הייתי שבורה. לא שבורה כמו אז, כשכמעט קפצתי מהמרפסת – סוג אחר של שבר. שבר שמגיע מהבנה שחלק מהדברים לא ניתן לתקן.
אבל משבר יכול לצמוח משהו חדש. וזה בדיוק מה שקרה.
העומק של הטיפול
הפגישות עם קרמן הפכו עמוקות יותר. לא עוד דיבורים על הסימפטומים – עכשיו חפרנו אל השורשים.
“ליה,” היא שאלה בפגישה אחת, “מי את בלי כל התפקידים? בלי ‘הבת שברחה’, בלי ‘הרקדנית’, בלי ‘האישה העצמאית’ – מי את?”
עצרתי. לא ידעתי לענות.
“בדיוק,” היא אמרה. “כל החיים שלך היית משהו למישהו. זמן ללמוד להיות פשוט את.”
“ואיך עושים את זה?”
“נתחיל מהילדה הקטנה. לפני שהכל התחיל.”
חזרנו לילדות. לא פיזית – בזיכרונות, ברגשות. קרמן הנחתה אותי בתרגילים – “סגרי עיניים, חזרי לגיל 7. מה את רואה?”
ראיתי את עצמי בבית בירושלים. ילדה קטנה עם עיניים גדולות, יושבת בפינה עם ספר. מסתכלת בחלון. חולמת.
“מה היא רוצה, הילדה הזאת?” קרמן שאלה.
“להיות חופשית,” עניתי, והדמעות זלגו. “פשוט להיות חופשית.”
“ואת כועסת עליה?”
“כן,” הוצאתי מהפה. “כן! כי היא הרסה הכל. היא עזבה, היא בחרה דרך קשה, היא…”
“היא ניסתה לשרוד,” קרמן קטעה בעדינות. “והיא הצליחה. את כאן, חיה, נושמת. תודות לה.”
לא חשבתי על זה ככה. תמיד האשמתי את הילדה הזאת על הכאב. אבל אולי היא הייתה האומצת ביותר.
עבודה עם טראומות
הטיפול לא היה רק דיבורים. קרמן השתמשה בשיטות שונות.
EMDR – תרגילים עם תנועות עיניים שעוזרות לעבד טראומות. בהתחלה הרגיש מוזר, אבל אחרי כמה פגישות משהו השתחרר.
זכרונות שדחקתי עלו. הלילה של הבריחה. הפעם הראשונה על במה. הרגעים עם דייגו שפחדתי ממנו. הכל עלה, כאב, ואז התחיל לרפות.
“הגוף זוכר,” קרמן אמרה. “גם כשהמוח מנסה לשכוח, הגוף זוכר. צריך ללמד אותו שהוא בטוח עכשיו.”
עשינו תרגילי נשימה. נשימות עמוקות, איטיות. “תחברי לגוף,” היא אמרה. “הוא לא האויב. הוא נשא אותך כל הדרך.”
הגוף שלי. כל כך הרבה שנים שנאתי אותו. הוא היה כלי עבודה, מקור בושה, משהו לדחוף ולהתעלם ממנו.
אבל עכשיו, בפעם הראשונה, התחלתי לראות אותו אחרת. הוא עבר הכל איתי. כל הכאב, כל ההישרדות. הוא חזק.
היוגה – גשר לגוף
קרמן המליצה על יוגה. “זה יעזור לך להתחבר לגוף בצורה בריאה,” היא אמרה.
הלכתי לשיעור ראשון בספק. חדר שקט, מוזיקה רכה, אנשים על מזרנים. המורה, איזבל, ספרדייה עם חיוך חם.
“לא צריך להיות מושלם,” היא אמרה. “פשוט תקשיבו לגוף.”
התחלנו בתנוחות פשוטות. מתיחות, נשימות. זה היה קשה – הגוף שלי היה נוקשה, מלא מתח.
אבל אחרי כמה שיעורים, משהו התחיל להשתנות. הרגשתי איך השרירים נרגעים, איך הנשימה נעשית עמוקה יותר.
בסוף כל שיעור היה “שאווסאנה” – שכיבה על הגב, מנוחה. בתחילה לא יכולתי להירגע. המוח רץ, הגוף מתוח.
אבל לאט לאט, למדתי לשחרר. ובשאווסאנה אחד, משהו קרה.
שכבתי שם, עיניים עצומות, ופתאום הרגשתי… שלווה. לא אושר מטורף, לא התרגשות – פשוט שלווה עמוקה. תחושה שאני בדיוק במקום הנכון.
בכיתי. דמעות שקטות זלגו.
איזבל ניגשה אחרי, נגעה בכתף. “זה בסדר. זה שחרור.”
“לא בכיתי ככה בחיים,” אמרתי.
“אלה דמעות של ריפוי,” היא אמרה.
המדיטציה – פגישה עם השקט
היוגה הובילה למדיטציה. איזבל הזמינה אותי לריטריט – שלושה ימים של שקט, מדיטציה, טבע.
“אני לא יודעת אם אני מסוגלת,” אמרתי. “שלושה ימים בלי לדבר?”
“נסי,” היא אמרה. “אולי תגלי משהו.”
הריטריט היה במנזר ישן בהרי קטלוניה. 20 משתתפים, שקט מוחלט. רק מדיטציות, ארוחות פשוטות, הליכות ביער.
היום הראשון היה גיהנום. המוח שלי רץ כמו משוגע. מחשבות על העבר, העתיד, הפחדים. לא יכולתי להירגע.
היום השני – התחלתי לשבור. כל הכאב, כל הבושה עלו. ישבתי במדיטציה ובכיתי. בכיתי על הילדה מירושלים, על הבחירות, על השנים האבודות.
המורה למדיטציה, אישה מבוגרת בשם מריה, דיברה איתי אחרי. “אל תדחפי את הכאב. תני לו לעלות, להיות, ואז לעבור.”
“זה כואב מדי,” אמרתי.
“כאב שלא מרגישים לא נעלם,” היא אמרה. “הוא רק הולך עמוק יותר.”
היום השלישי – פריצה. משהו השתנה.
ישבתי במדיטציה, ופתאום היה שקט. לא שקט של ריקנות – שקט של מלאות. הרגשתי את עצמי. לא המחשבות, לא הסיפורים – פשוט את.
זה היה רק רגע. אולי דקה. אבל זה שינה משהו בתוכי.
הרוחניות מחוץ לדת
באחד הימים, מריה שאלה: “את מאמינה במשהו?”
“לא יודעת,” עניתי. “גדלתי דתייה, אבל עזבתי את זה. עכשיו אני… אני לא יודעת.”
“לאמון בדת זה דבר אחד,” היא אמרה. “רוחניות זה משהו אחר. רוחניות זה הקשר שלך עם משהו גדול ממך – אלוהים, היקום, הטבע. מה שמתאים לך.”
חשבתי על זה. האם יש משהו גדול ממני? משהו שמחבר הכל?
לא ידעתי. אבל התחלתי להיות פתוחה לאפשרות.
הלכתי לטיולים בטבע. ים, הרים, יערות. ישבתי בשקט, מסתכלת על עץ, על גל, על ציפור. ומשהו בתוכי היה בשלום.
לא היה צורך בתפילות, בכללים, במנהגים. פשוט הקשר לטבע, לחיים עצמם.
אולי זו הרוחניות שלי.
כתיבה כטיפול
קרמן הציעה: “נסי לכתוב. לא בלוג, לא למישהו – פשוט לך. יומן.”
התחלתי לכתוב כל בוקר. מחשבות, רגשות, זיכרונות. לפעמים עמוד, לפעמים עשרה.
הכתיבה הייתה כמו ניקוי. כל מה שהיה תקוע בפנים יצא על הנייר. וברגע שזה היה בחוץ, זה כבר לא היה כל כך כבד.
כתבתי מכתבים לאנשים שלא אשלח לעולם. לאמא, לאבא, לדייגו, לגברים מהעבר. לעצמי הצעירה.
“ליה הקטנה,” כתבתי, “אני יודעת שפחדת. שלא ידעת מה לעשות. אבל את הצלחת. את חזקה כל כך. ואני מצטערת שכעסתי עליך כל השנים. את הייתה אמיצה.”
קראתי את זה ובכיתי.
קבוצת תמיכה
קרמן הציעה קבוצת תמיכה לנשים שעזבו את תעשיית המבוגרים. “זה יכול לעזור לדעת שאת לא לבד,” היא אמרה.
היססתי. לדבר על זה עם זרות?
אבל הלכתי.
היינו שש נשים. כל אחת עם סיפור אחר, אבל כולנו עם אותו הכאב – הבושה, הניתוק מהגוף, הקושי למצוא זהות אחרת.
בפעם הראשונה, דיברתי בקול רם על מה שעשיתי. לא המשכתי, לא הסתרתי. פשוט אמרתי.
“אני ליה. עבדתי בתעשייה חמש שנים. עזבתי לפני שנתיים. עדיין לא יודעת מי אני בלי זה.”
הן הקשיבו. לא שפטו. ואחת אמרה: “גם אני.”
זה היה עוצמתי. להבין שלא לבד.
דיברנו על הקושי – איך אנשים מסתכלים כשהם יודעים, איך זה להכיר גברים חדשים ולהחליט אם לספר, איך להתמודד עם הבושה הפנימית.
“הבושה היא לא שלנו,” אחת אמרה. “החברה שמה אותה עלינו. אבל אנחנו לא חייבות לשאת אותה.”
מילים פשוטות, אבל חזקות.
האמנות כריפוי
חזרתי לציור ברצינות. לא סתם להעביר זמן – ציור כדרך לבטא.
צייר פנים. תמיד פנים. נשים עם עיניים עצובות, עצובות, עייפות. כל אישה שציירתי הייתה חלק ממני.
איזבל, המורה ליוגה, ראתה את הציורים. “אלה חזקים,” היא אמרה. “את צריכה להציג.”
“מי ירצה לראות ציורים שלי?”
“הרבה אנשים. יש בהם אמת.”
לקח לי שנה להתאזר באומץ, אבל בסוף עשיתי תערוכה קטנה בגלריה בברצלונה. 15 ציורים – כולם פנים של נשים.
קראתי לתערוכה “נשמות חשופות”.
אנשים באו. הסתכלו. חלקם קנו. והכי חשוב – הרגשתי גאה. לא בושה, לא פחד – גאווה.
זה משהו שיצרתי מתוכי, משהו טהור.
התובנה המרכזית
אחרי שנתיים של טיפול, יוגה, מדיטציה, קבוצת תמיכה – התחלתי להבין משהו.
אני לא צריכה “לתקן” את עצמי. אני לא שבורה.
אני צלקות. אני נושאת את העבר. אבל אני גם שורדת, לוחמת, בונה.
“מי את?” קרמן שאלה בפגישה אחת.
והפעם, היה לי תשובה.
“אני ליה. בת 34. בורחת מירושלים. שרדתי דרך גיהנום. עדיין לומדת מי אני. אבל יודעת משהו – אני ראויה לאהבה. ראויה לשלום. ראויה לחיים טובים.”
קרמן חייכה. “זו התשובה הכי טובה ששמעתי ממך.”
המשך המסע
הטיפול לא נגמר. זה תהליך של כל החיים. אבל התחלתי להרגיש שאני בדרך נכונה.
לא דרך של חזרה לעבר, לא דרך של בריחה – דרך של התקדמות. לקראת עצמי.
יש ימים קשים. ימים שהבושה חוזרת, שהפחד מציף. אבל יש גם ימים טובים. ימים של שקט, של יצירה, של אהבה עצמית.
והכי חשוב – למדתי שרוחניות זה לא דת. זה הקשר שלך עם עצמך, עם האחרים, עם החיים.
וזה מספיק.
מבט קדימה
בסוף התהליך הזה, הבנתי שאני לא מחפשת “ליה החדשה”. אני מחפשת “ליה האמיתית” – זו שתמיד הייתה שם, תחת כל השכבות של כאב והגנה.
והיא שם. רגישה, חזקה, מורכבת, יפה.
ואני אוהבת אותה.
המשך בפרק הבא: “אישת עסקים – איך למדתי לנהל כסף ולהשקיע“
