הצעדים הראשונים באירופה: כשהחלום פוגש את המציאות
הלילה הראשון בברלין אני לעולם לא אשכח. קר. כל כך קר. לא רק מזג האוויר – אוקטובר בגרמניה זה לא ירושלים. אלא הקור שבתוך. הקור של להיות לבד באמת, לראשונה בחיים.
ישבתי בדירה הקטנה של אנדריי, עטופה בשמיכה, והבנתי משהו מפחיד: אני לא יודעת כלום. לא יודעת את השפה, לא מכירה את העיר, אין לי כסף, אין לי חברים, אין לי למי לפנות. יש לי רק גבר שאני מכירה חודשיים, והאמון שלי בו.
זה היה מספיק? התשובה התבררה מהר מאוד.
שבוע ראשון: התמוטטות הרומנטיקה
“זה יהיה זמני,” אנדריי הבטיח. “עד שתעמדי על הרגליים.”
הדירה הייתה קטנה – סטודיו בשכונה לא מפוארת. מיטה, מטבחון, שירותים. אנדריי עבד הרבה, יצא עם המצלמה בבוקר וחזר בלילה. ואני? ישבתי שם לבד, מביטה דרך החלון על עיר זרה, ומנסה להבין מה בעצם עשיתי.
הרומנטיקה של הבריחה נמסה מהר. מאוד מהר.
ביום השלישי אנדריי חזר הביתה עייף. “ליה, את צריכה להתחיל לחפש עבודה. אני לא יכול לפרנס אותנו שניים.”
כמובן. הייתי נאיבית לחשוב אחרת. אבל איזו עבודה? אני לא יודעת גרמנית, האנגלית שלי בסיסית, אין לי השכלה, אין לי ניסיון. מה יש לי? שתי ידיים וגוף צעיר.
“יש מקומות שמחפשים מנקות, מלצריות,” הוא אמר. “לא צריך שפה בשביל זה.”
צדק. לא צריך שפה כדי לנקות שירותים.
העבודה הראשונה: שיעור בענוה
מצאתי עבודה בבית קפה קטן. הבעלים היה טורקי, דיבר איתי באנגלית שבורה וגרמנית עוד יותר שבורה. העבודה? לנקות שולחנות, לשטוף כלים, לקחת הזמנות פשוטות.
אני זוכרת את היום הראשון. עמדתי שם במטבח, עם כפפות גומי, שוטפת צלחות מלוכלכות, והדמעות זלגו. זה בשביל זה ברחתי? זה החופש שחלמתי עליו? לשטוף צלחות של זרים בעיר קרה ואפורה?
אבל בכיתי בשקט. תמיד בשקט. אסור להם לראות אותך שבורה.
השכר היה מינימלי. עבדתי שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע. הכסף בקושי הספיק לאוכל. אנדריי שילם על הדירה, אבל ההתלות הזאת שחקה אותי. שחקה גם אותו.
“מתי את תתחילי להרוויח יותר?” הוא שאל אחרי חודש.
“אני מנסה,” עניתי. “אני לומדת גרמנית בלילות.”
“זה לוקח זמן. ואין לנו זמן.”
הדיבור הזה חזר שוב ושוב. הכסף, המאמץ, הקושי. והאהבה? היא התאדה איפשהו בין חשבונות החשמל לדאגות היומיום.
התעוררות: אירופה לא חיכתה לי
הייתי חושבת שאירופה זה מקום של חופש, של אפשרויות. וזה נכון – אם יש לך כסף, השכלה, שפה. אם אין לך? את פשוט מהגרת עילגית נוספת שמנקה שירותים.
הייתי הולכת ברחובות ברלין, רואה נשים בגילי – סטודנטיות, עובדות משרד, אמניות. לובשות מה שהן רוצות, הולכות לאן שהן רוצות, חיות איך שהן רוצות. והן נראו כל כך בטוחות בעצמן, כל כך במקום.
ואני? הייתי רוח רפאים. עוברת בין העולמות. לא חרדית יותר, אבל גם לא אירופאית. מדברת עברית בעולם של גרמנית. לבושה בבגדים משומשים מחנות צדקה. תמיד מסתכלת מהצד.
הבדידות הייתה קשה יותר מהעוני. הרבה יותר.
הקרע עם אנדריי
זה קרה אחרי ארבעה חודשים.
חזרתי מהעבודה, עייפה ושבורה. אנדריי ישב על הספה עם בירה ביד. “צריך לדבר,” הוא אמר.
הלב שלי צנח. ידעתי מה יבוא.
“ליה, זה לא עובד. אני… פגשתי מישהי אחרת.”
כמובן שפגש. גרמניה, בלונדינית, משכילה. מישהי שדיברה את השפה שלו, חלקה את העולם שלו. לא עומס, לא פרויקט צדקה.
“אני מצטער,” הוא המשיך. “את יכולה להישאר עוד שבועיים, עד שתמצאי משהו.”
שבועיים. להישאר לבד בעיר זרה.
לא בכיתי. לא לפניו. פשוט הנהנתי. “תודה על הכל,” אמרתי. “באמת.”
אחרי שהוא הלך לישון, ישבתי על הרצפה הקרה ובכיתי. בכיתי על עצמי, על הנאיביות, על החלום ששבר. בכיתי על המשפחה בירושלים שלא יכולתי לחזור אליה. בכיתי כי הייתי לבד. לגמרי לבד.
חדר בדרום ברלין
מצאתי חדר לשכירה בדרום ברלין. לא באמת חדר – פינה בדירה משותפת עם עוד שלושה אנשים. מזרן על הרצפה, וילון במקום דלת. זה מה שיכולתי להרשות לעצמי.
השותפים היו מיקס מוזר – סטודנט מטורקיה, אמן רחוב מפולין, ואישה מבוגרת מרומניה. אף אחד לא שאל שאלות. בשכונות האלה, כולם היו עם סיפורים מורכבים.
הזכרון החזק ביותר מהתקופה הזאת? שבת. בשבת לא עבדתי. ישבתי בחדר הקטן שלי, לבד, ושמעתי את הקולות מהרחוב. זוגות צוחקים, משפחות מטיילות, חברים הולכים למסעדות. ואני שם, על המזרן, קוראת ספרים גרמניים ומנסה ללמוד את השפה המחורבנת הזאת.
לפעמים הייתי פותחת את התמונה היחידה שלקחתי מהבית – אמא מחזיקה אותי כתינוקת. ומדברת אליה. “אמא, מצטערת. אני יודעת שאת כועסת. אבל אני לא יכולה לחזור. אני חייבת להצליח. אני חייבת להוכיח שעשיתי את הדבר הנכון.”
היא כמובן לא ענתה. אבל זה עזר, איכשהו.
שפה, תרבות, זהות
ללמוד גרמנית זה היה כמו ללמוד לחשוב מחדש. זו לא רק שפה – זו דרך לראות את העולם. הגרמנים מאוד ישירים, מאוד מדויקים, מאוד קרים לכאורה. אבל אחרי שמכירים אותם? יש להם חום, נאמנות, עומק.
בבית קפה, לאט לאט, התחלתי לדבר עם הלקוחות. בהתחלה משפטים פשוטים – “מה תרצה?” “כן, מיד.” אבל עם הזמן, שיחות קטנות. הם ראו שאני משתדלת, ואנשים מכבדים מאמץ.
הייתה לקוחה אחת, גרטה, אישה מבוגרת שבאה כל בוקר לקפה. יום אחד שאלה אותי, בגרמנית איטית, “מאיפה את?”
“ישראל,” עניתי.
“ואיך הגעת לכאן?”
סיפרתי לה. לא הכל, אבל חלקים. היא הקשיבה, הנהנה, ואז אמרה משהו שזכור לי עד היום: “אומץ לב הוא לא להיות חסרת פחד. אומץ לב הוא להיות מפוחדת ועדיין להמשיך.”
בכיתי באמצע בית הקפה.
התמודדות עם הבדידות
הבדידות הייתה החלק הכי קשה. לא העבודה הקשה, לא העוני – הבדידות. להיות בעיר של מליוני אנשים ולא להכיר אף אחד באמת.
ניסיתי להתחבר לקהילה הישראלית בברלין. הלכתי לאירוע אחד – מפגש של ישראלים. אבל כשהם שאלו מאיפה אני, מה עשיתי, למה באתי – לא יכולתי להגיד את האמת. “משפחה חרדית, ברחתי, עכשיו מנקה שירותים.” זה לא בדיוק שיחת קוקטייל.
אז שיקרתי. “באתי ללמוד,” אמרתי. “לנסות משהו חדש.”
אבל השקרים האלה רק העמיקו את הבדידות. כי אפילו כשהייתי עם אנשים, הייתי לבד. אף אחד לא ידע מי אני באמת.
החלום מתנפץ, אבל משהו חדש נולד
אחרי שישה חודשים בברלין, ישבתי בפארק קטן ליד הדירה. אביב התחיל להגיע, עצים פרחו. צעירים שיחקו כדורגל, זוגות ישבו על דשא, ילדים רצו.
שאלתי את עצמי: “זה היה שווה את זה?”
התשובה? לא ידעתי. החלום על אירופה התנפץ. החלום על החופש התברר כמורכב הרבה יותר. חופש זה לא רק לעשות מה שאת רוצה – זה גם האחריות הבלעדית על חייך. אף אחד לא יבוא להציל אותך. אף אחד לא חייב לך כלום.
אבל משהו אחר קרה. התחלתי להיות חזקה. באמת חזקה. לא החוזק של “אני יכולה להתמודד עם הכל” – החוזק של “אני חייבת להתמודד, אז אני אעשה את זה.”
עבדתי. למדתי. חסכתי כל אגורה. והכי חשוב – התחלתי להבין שאני לא צריכה להיות מישהי אחרת. לא צריכה להיות ישראלית טיפוסית, לא צריכה להיות גרמניה. אני יכולה להיות פשוט ליה. ליה שעדיין לא יודעת בדיוק מי היא, אבל לומדת.
הבית הרחוק
לילה אחד, אחרי משמרת ארוכה, התקשרתי למספר בירושלים. לא חשבתי, פשוט חייגתי. המספר של הבית.
אמא הרימה. שמעתי את הקול שלה – “הלו?”
לא יכולתי לדבר. הלב שלי פשוט נעצר.
“הלו? מי זה?”
ואז שמעתי אותה אומרת, חצי לעצמה, “ליה?”
היא ידעה. איכשהו ידעה.
רציתי לומר משהו. “אמא, זה אני. אני בסדר. אני מתגעגעת.” אבל המילים לא יצאו. פשוט בכיתי בשקט, ואחרי דקה, ניתקתי.
עמדתי בתא הטלפון הציבורי, רועדת, ושאלתי את עצמי מה אני עושה. למה ככה? למה ככה קשה?
אבל חזרתי לדירה, לחדר הקטן שלי, ושכבתי על המזרן. מחר עוד יום עבודה. עוד יום של ללמוד גרמנית. עוד יום להיות חזקה.
סוף ההתחלה
הימים הראשונים באירופה היו הקשים ביותר בחיי. הרומנטיקה התפוגגה, החלום התנפץ, המציאות הייתה קשה וקרה.
אבל מבעד לקושי, משהו התחיל לצמוח. לא ידעתי זאת אז, אבל הייתי בתהליך של הפיכה. מילדה שברחה מהבית, לאישה שבונה את חייה. זה היה כואב, זה היה איטי, זה היתה נפילה אחת אחרי השנייה.
אבל כל נפילה לימדה אותי משהו. כל כישלון חיזק אותי. וכשהייתי עומדת על הרצפה, שבורה, תמיד הייתה אותה מחשבה – “אני כבר לא יכולה לחזור. אז אני חייבת להמשיך קדימה.”
ומה שקרה אחר כך? זה סיפור אחר לגמרי. סיפור על איך החיפוש אחר פרנסה הוביל אותי למקומות שלא תיארתי. איך ניסיון אחד הוביל למסלול שישנה את כל חיי.
אבל זה יבוא בפרק הבא.
המשך בפרק הבא: “הפנייה הבלתי צפויה – איך נכנסתי לעולם הבידור“
