חיים בשבדיה: משפחה לא שגרתית
יש דברים שלא מתכננים. הם פשוט קורים. מפגש במקום הלא צפוי, שיחה שמשנה כיוון, החלטה ספונטנית שמובילה לפרק חדש לגמרי.
כך נכנסו לחיי מרקוס וניקלאס.
הפגישה בפסטיבל
זה היה קיץ של 2012. עבדתי כבר שנה בתעשייה. לא היה קל, אבל הכסף היה טוב והתרגלתי. למדתי לנתק את עצמי, להפריד בין “ליה בעבודה” ל”ליה האמיתית” – אם בכלל עדיין ידעתי מי זו ליה האמיתית.
סבינה שכנעה אותי לנסוע איתה לפסטיבל בברלין. “תצאי מהדירה,” היא אמרה. “תראי אנשים. תחיי קצת.”
חיי. המילה הזאת נשמעה כמעט זרה.
בפסטיבל, בין אלפי אנשים, מוזיקה חזקה, אור וצבע – פגשתי אותם. מרקוס וניקלאס. שניהם שוודים, גבוהים, בלונדים, בשנות ה-30 המוקדמות. נראו כמו מודלים מקטלוג.
הם ניגשו לסבינה – מכירים אותה מעבודה. התחלנו לדבר. הם היו שונים. לא מנסים להרשים, לא משחקים משחקים. פשוט אנשים נחמדים, מצחיקים, קלילים.
“מאיפן את?” מרקוס שאל אותי באנגלית.
“ישראל. אבל גרה בברלין.”
“שוודיה יותר יפה,” ניקלאס חייך. “צריכה לבוא לבקר.”
זה היה קו פתיחה תמים. לא ידעתי שזה יהפוך להצעה אמיתית.
הזמנה לשבדיה
המשכנו להיות בקשר. הודעות, שיחות וידאו. הם היו שונים מכל הגברים שפגשתי – לא דרשניים, לא שיפוטיים, לא מחפשים משהו. פשוט רצו להכיר.
אחרי שלושה חודשים, הם הציעו: “רוצה לבוא לשבדיה לכמה שבועות? יש לנו בית גדול, חדר פנוי. יכולה לנוח, לראות מקום חדש.”
היססתי. “אתם… ביחד?”
“כן,” מרקוס אמר פשוט. “אנחנו זוג. זה בעיה?”
“לא,” עניתי מהר. “פשוט… למה אני?”
ניקלאס צחק. “כי את מעניינת. כי את חכמה. כי רצינו חברה.”
חברה. כמה זמן לא היה לי חברים אמיתיים?
נסעתי לשבדיה בנובמבר. חורף מוקדם, שלג, חושך בשעה ארבע אחר הצהריים. הם חיכו לי בשדה התעופה בסטוקהולם עם פרחים וחיוך.
הבית בפרברי סטוקהולם
הבית היה יפהפה. בית עץ לבן עם גג אדום, גינה, נוף של יער ואגם. בפנים – עיצוב מינימליסטי, חמים, מוכן.
“החדר שלך,” מרקוס הראה לי. חדר גדול, מיטה נוחה, חלון לאגם. “תרגישי בבית.”
בבית. המילים האלה היו כל כך זרות.
אותו ערב ישבנו במטבח, שתינו יין אדום, אכלנו ארוחה שמרקוס בישל. הם סיפרו על עצמם – מרקוס אדריכל, ניקלאס מעצב גרפי. ביחד שבע שנים. לא נשואים רسמית, אבל מחויבים לגמרי.
“ואיך זה עובד?” שאלתי. “בשוודיה זה… מקובל?”
“יותר מקובל מאשר בהרבה מקומות,” ניקלאס אמר. “אבל לא שכולם שמחים. יש עדיין דעות קדומות. אבל אנחנו לא חיים בשביל מה אחרים חושבים.”
המשפט הזה הדהד בי. לא לחיות בשביל מה אחרים חושבים. זה מה שניסיתי לעשות כל החיים – לחיות בשביל עצמי. אבל האם באמת הצלחתי?
התרבות השוודית
השבועות הראשונים בשבדיה היו כמו לנחות על כוכב אחר. התרבות הייתה שונה לגמרי – לא רק מישראל, גם מגרמניה.
השוודים היו שקטים, מכבדים מרחב אישי, אף פעם לא מתערבים. אבל גם קרים לכאורה. קשה להכיר, קשה להתקרב.
“זה לוקח זמן,” מרקוס הסביר. “אבל ברגע שאתה חבר של שוודי – זה לכל החיים.”
ניקלאס לימד אותי שוודית. ישבנו כל בוקר עם קפה, והוא הראה לי מילים, ביטויים. השפה הייתה קשה – צלילים מוזרים, דקדוק מורכב.
אבל הכי מרתק היה הגישה לחיים. השוודים מאמינים ב”לגום” – Lagom – מושג שאומר “בדיוק נכון, לא יותר מדי, לא פחות מדי.” שיווי משקל.
“בשוודיה,” ניקלאס אמר, “אף אחד לא שואל כמה אתה מרוויח, איפה אתה עובד, מה המעמד שלך. זה לא מנומס. כולם שווים.”
כולם שווים. זה היה כל כך שונה מברלין, מהעולם שהכרתי.
היחסים המתפתחים
בהתחלה זה היה פשוט – אני האורחת, הם המארחים. אבל לאט לאט, משהו השתנה.
ניקלאס היה קשוב, רגיש. שאל שאלות על החיים שלי, על ההיסטוריה שלי. לא שיפט, פשוט הקשיב.
מרקוס היה יותר פרקטי – לימד אותי לבשל מנות שוודיות, לקח אותי לטיולים ביער, הראה לי את היופי של הטבע השוודי.
ובלילות, שלושתנו ישבנו בסלון, ליד האח, דיברנו על כל דבר – פילוסופיה, אמנות, חיים. הם לא ראו בי “הבחורה מהתעשייה” – ראו בי ליה. האדם.
“למה אתם כל כך נחמדים אליי?” שאלתי לילה אחד.
מרקוס הסתכל עלי. “כי את ראויה לכך. ואולי כי אנחנו מזהים נשמה שמחפשת מקום.”
הלב שלי נעצר. “מה אתם מתכוונים?”
“תישארי,” ניקלאס אמר פשוט. “כאן. איתנו. לא כאורחת – כחלק מהבית.”
ההחלטה
המוח שלי הלך למקומות מוזרים. מה הם באמת רוצים? יש כאן מניע נסתר?
אבל כשהסתכלתי בעיניים שלהם, ראיתי רק כנות. והבנתי משהו – לפעמים אנשים פשוט רוצים לתת. לא בגלל שהם מצפים למשהו בחזרה, אלא כי זה מי שהם.
“אני לא יודעת מה להגיד,” אמרתי.
“תגידי כן,” מרקוס חייך.
נשארתי.
החיים בשלושה
זה לא היה מה שאנשים יכולים לחשוב. לא היה שום דבר רומנטי או מיני בינינו – לפחות בהתחלה. זה היה… משפחה. משפחה מוזרה, לא שגרתית, אבל משפחה.
הייתי להם כמו אחות, חברה, בת בית. עזרתי בבית, בישלנו ביחד, יצאנו לטיולים. הם נתנו לי מקום להיות פשוט אני – לא צריכה להתאמץ, לא צריכה לשחק תפקיד.
לפעמים שכחתי מגרמניה, מהעבודה, מהעבר. פשוט הייתי ליה שגרה בבית יפה בשבדיה עם שני חברים שאכפת להם.
אבל הכסף אזל. אחרי שלושה חודשים, ידעתי שאצטרך לחזור לעבוד.
“את לא צריכה,” ניקלאס אמר. “אנחנו יכולים לפרנס.”
“לא,” אמרתי. “אני לא יכולה. אני לא רוצה להיות תלויה.”
“אז תעבדי כאן,” מרקוס הציע. “בשוודיה. לא צריך לחזור לגרמניה.”
“באיזה עבודה? אין לי השכלה, אין לי…”
“יש סטודיו כאן,” ניקלאס אמר בשקט. “בסטוקהולם. אם את רוצה להמשיך בתחום, יכולה. אבל אם את רוצה משהו אחר – נעזור לך למצוא.”
הבחירה להישאר בתחום
רציתי לצאת מהתעשייה. באמת רציתי. אבל מה אני יודעת לעשות? זה הכסף הטוב היחיד שהכרתי.
“אני אמשיך,” אמרתי. “אבל בתנאים שלי. לא כל יום, לא כל הזמן. רק כשאני רוצה.”
הם הבינו. לא שיפטו, לא ניסו לשכנע אחרת. פשוט תמכו.
עבדתי בסטודיו בסטוקהולם. פעם, פעמיים בשבוע. הכסף היה מצוין. והיתרון – יכולתי לחזור הביתה, למרקוס וניקלאס, למקום שהרגיש בטוח.
הסערות הפנימיות
אבל לא הכל היה אידיאלי. היו רגעים קשים.
לילה אחד, אחרי צילום קשה במיוחד, חזרתי הביתה והתמוטטתי. ישבתי במקלחת, מים חמים זורמים, ובכיתי.
ניקלאס שמע. נכנס, ישב על רצפת האמבטיה ליד המקלחת (מחוץ לווילון).
“רוצה לדבר?” הוא שאל.
“למה אני עושה את זה לעצמי?” בכיתי. “למה אני לא יכולה פשוט להיות נורמלית?”
“מה זה נורמלי?” הוא שאל. “מי קובע?”
“כולם. החברה. אמא שלי. אלוהים.”
“את לא מאמינה באלוהים,” הוא אמר בעדינות.
“אבל החינוך לא עוזב. הבושה לא עוזבת.”
הוא שתק רגע. “בושה זה רגש שאחרים מטילים עלינו. את לא צריכה לשאת אותו.”
“קל לומר.”
“אני יודע. אבל תחשבי – מי הכי שופט אותך? אחרים, או את עצמך?”
הייתי שקטה. ידעתי את התשובה. אני הייתי הכי קשה על עצמי.
רגעי אושר פשוטים
למרות הסערות, היו רגעים של אושר טהור.
שבתות בבוקר – ארוחת בוקר איטית, עיתונים, קפה. מרקוס קורא בעיתון הארכיטקטורה, ניקלאס משחק במחשב, ואני קוראת ספר.
ערבי חורף – שלושתנו בסלון, סרט טוב, שמיכות, פופקורן.
טיולים ביער – קור עז, שלג, שקט מוחלט. ההליכה בטבע הייתה מדיטטיבית.
“מעולם לא הרגשתי כל כך שלווה,” אמרתי לניקלאס בטיול אחד.
“זה הטבע,” הוא אמר. “זה לא שופט. לא מצפה. פשוט קיים.”
הקבלה החברתית
אחרי שנה בשבדיה, פגשתי את המשפחה של מרקוס וניקלאס. ארוחת ערב גדולה, הורים, אחים, דודים.
חששתי – מה הם יחשבו? הבחורה הזרה שגרה עם הבנים שלהם?
אבל הם היו חמים, מקבלים. לא שאלו שאלות לא נוחות, לא חקרו. פשוט קיבלו.
“ליה,” אמא של מרקוס אמרה לי בסוף הערב, “כל עוד הבנים שלי מאושרים, גם אני מאושרת. ואני רואה שאת עושה להם טוב.”
הדמעות עלו. מתי בפעם האחרונה אמא אמרה לי משהו כזה? מתי בכלל אמא שלי אמרה שאני עושה משהו טוב?
התובנה
שנתיים בשבדיה לימדו אותי משהו שכל הברוטליות של ברלין לא יכלה – שיש דרכים שונות לחיות. שמשפחה זה לא רק דם. שאהבה באה בצורות מגוונות.
מרקוס וניקלאס לא “הצילו” אותי – אני לא נסיכה במצוקה. אבל הם נתנו לי משהו יקר – מרחב לנשום, זמן להחלים, ואפשרות לראות שאני שווה יותר ממה שחשבתי.
בשוודיה, למרות שהמשכתי לעבוד בתעשייה, למדתי להפריד בין מה שאני עושה למי שאני. העבודה זה לא אני. הכסף זה לא הערך שלי.
אני ליה. מורכבת, שבורה, חזקה, מחפשת. אבל גם ראויה לאהבה, לכבוד, למקום.
הפרידה
אחרי שלוש שנים, ידעתי שהגיע הזמן לעבור הלאה. לא כי לא הייתי מאושרת – הייתי. אבל משהו בתוכי צעק שיש עוד מקומות לראות, עוד דברים ללמוד.
“אני רוצה לנסוע,” אמרתי להם ערב אחד. “אולי ספרד. שמעתי שזה יפה.”
הם לא ניסו לשכנע אותי להישאר. זה מה שהכי אהבתי בהם – הם ידעו מתי להחזיק ומתי לשחרר.
“תמיד יהיה לך בית כאן,” מרקוס אמר.
“ותמיד יהיו לך חברים,” ניקלאס הוסיף.
עזבתי את שבדיה עם לב מלא. לא שבור – מלא. מלא בזיכרונות, בחום, בתקווה.
הפרק עם מרקוס וניקלאס לימד אותי שהעולם גדול יותר מהפחדים שלי. שאנשים יכולים להפתיע. ושמשפחה זה מה שאנחנו בוחרים, לא מה שנולדנו לתוכו.
המשך בפרק הבא: “כסף, תהילה וריקנות – כשההצלחה לא מביאה אושר“
