אישת עסקים: איך למדתי לנהל כסף ולהשקיע
כסף. במשך שנים, זה היה הדבר שרדפתי. הרווחתי הרבה, הוצאתי הרבה, וכמעט לא נשאר כלום. בגיל 30, עם כל ההצלחה לכאורה, לא הייתה לי ביטחון כלכלי אמיתי.
זה היה צריך להשתנות.
ההבנה שהכסף נגמר
אחרי שעזבתי את התעשייה, ישבתי עם הבנקאית שלי. “ליה,” היא אמרת, “יש לך 180,000 יורו בחיסכון. זה נשמע הרבה, אבל אם את לא עובדת – זה יספיק לך שנתיים, אולי שלוש.”
שנתיים. ואז מה?
“את צריכה תכנית,” היא אמרה. “השקעות. פנסיה. הכנסה פסיבית.”
הסתכלתי עליה כמו שהיא דיברה סינית. אף פעם לא למדתי על כסף. לא בבית החרדי, לא בברלין, לא בשום מקום.
“מה את מציעה?” שאלתי.
“קורס בניהול כספים אישיים. ואולי יועץ השקעות.”
החלטתי. הגיע הזמן ללמוד.
הקורס הראשון – פתיחת עיניים
נרשמתי לקורס מקוון בניהול כספים. המרצה, אישה אמריקאית בשם ג’סיקה, דיברה על דברים שמעולם לא חשבתי עליהם.
“כסף זה כלי,” היא אמרה. “לא מטרה. השאלה היא – מה את רוצה שהכלי הזה יעשה בשבילך?”
חשבתי. מה אני רוצה? ביטחון. חופש. אפשרות לא לעבוד אם לא ארצה. לעזור לאחרים אולי.
למדתי מושגים בסיסיים:
- תקציב – כמה נכנס, כמה יוצא
- חיסכון חירום – לפחות שישה חודשים של הוצאות
- השקעות – מניות, אג”ח, נדל”ן
- ריבית דריבית – איך כסף עובד בשבילך
זה היה מרתק. למה אף אחד לא לימד אותי את זה קודם?
אה, כן. כי בבית החרדי, נשים לא צריכות לדעת על כסף. והגברים שפגשתי? רק רצו לקחת, לא ללמד.
המנטור הראשון – פבלו
בקורס פגשתי את פבלו. ספרדי, בן 50, יועץ פיננסי בדימוס. הוא הציע לעזור לי בהתנדבות.
“למה?” שאלתי. “אני לא משפחה, לא חברה.”
“כי אני רואה שאת רצינית,” הוא אמר. “ורציניות זה נדיר.”
פגשנו פעם בשבוע בבית קפה. פבלו הסביר לי הכל בסבלנות.
“ראשית,” הוא אמר, “את צריכה לדעת בדיוק איפה הכסף. כל יורו.”
עשינו תקציב מפורט:
- דירה (משכנתא) – 1,200 יורו
- אוכל – 400 יורו
- חשמל, מים, ארנונה – 200 יורו
- טלפון, אינטרנט – 80 יורו
- ביטוחים – 150 יורו
- טיפול פסיכולוגי – 400 יורו
- יוגה, מדיטציה – 120 יורו
- שונות – 300 יורו
סך הכל: 2,850 יורו בחודש.
“עכשיו,” פבלו אמר, “עם 180,000 יורו, בלי הכנסה, יש לך בערך 5 שנים. אבל אנחנו לא רוצים שהכסף רק יגמר. אנחנו רוצים שהוא יעבוד.”
השקעות ראשונות – וטעויות
פבלו הסביר על סוגי השקעות:
מניות – בעלות בחברות. סיכון גבוה, תשואה פוטנציאלית גבוהה. אג”ח – הלוואה לחברות או ממשלות. סיכון נמוך יותר, תשואה נמוכה יותר. קרנות נאמנות – סל מגוון של מניות/אג”ח. פחות סיכון מאשר מניה בודדת. נדל”ן – דירות להשכרה, קרקעות.
“אני ממליץ להתחיל עם קרנות,” הוא אמר. “פחות מסוכן למתחילה.”
השקעתי 50,000 יורו בקרנות שונות – חלקן במניות עולמיות, חלקן באג”ח אירופיות.
בשישה החודשים הראשונים, הרווחתי 3,000 יורו. הייתי נרגשת!
“זה מדהים!” אמרתי לפבלו.
הוא חייך. “זה טוב, אבל זכרי – השוק עולה ויורד. אל תתלהבי מדי בעליות ואל תבהלי מדי בירידות.”
הוא צדק. שלושה חודשים אחר כך, משבר בשוק – הפסדתי 5,000 יורו.
בהלתי. “פבלו, אני מאבדת כסף!”
“לא,” הוא אמר בשקט. “את רואה הפסד על הנייר. אבל אם לא תמכרי עכשיו, זה לא הפסד אמיתי. השוק יתאושש.”
קשה היה. כל יום בדקתי את החשבון, ראיתי את המספרים האדומים, התעצבנתי.
אבל האמנתי לפבלו. לא מכרתי.
ואחרי שנה, השוק התאושש. בסוף אותה שנה, הרווחתי 7,000 יורו.
הלקח: סבלנות. השקעות זה למרחק ארוך, לא לרווח מהיר.
הטעות היקרה – הונאה
לא הכל היה חלק. בשנה השנייה, פגשתי גבר במסיבה. מאטיאו, איטלקי, מקסים, דיבר על “הזדמנות השקעה מדהימה” בסטארט-אפ טכנולוגי.
“זה ישלש את הכסף שלך תוך שנה,” הוא אמר.
פבלו אמר לי: “אם זה נשמע טוב מדי להיות אמיתי – זה כנראה לא אמיתי.”
אבל מאטיאו היה משכנע. הראה לי מסמכים, תחזיות, סיפורים על אנשים שהרוויחו מיליונים.
השקעתי 30,000 יורו.
שישה חודשים אחר כך, הסטארט-אפ קרס. מאטיאו נעלם. הכסף? אבד.
בכיתי. לא על הכסף (אף שזה כאב) – על הטיפשות שלי. איך נפלתי שוב למלכודת של גבר מקסים עם הבטחות?
“ליה,” פבלו אמר, “כולם עושים טעויות. השאלה היא מה לומדים מהן.”
מה למדתי?
- אל תשקיעי כסף שאת לא מוכנה להפסיד
- אל תסמכי על אדם אחד – תמיד תבדקי עצמאית
- אם זה נשמע טוב מדי – זה הונאה
מקורות הכנסה פסיביים
“את צריכה הכנסה,” פבלו אמר. “לא משכורת מעבודה – הכנסה פסיבית. כסף שנכנס גם כשאת ישנה.”
הסביר על אפשרויות:
- דיבידנדים ממניות
- שכר דירה מנדל”ן
- תמלוגים מיצירה (ספרים, אמנות, וכו’)
- קורסים מקוונים
“בואי נתמקד בדיבידנדים ונדל”ן,” הוא אמר.
השקעתי עוד 40,000 יורו במניות דיבידנד – חברות יציבות שמשלמות לבעלי המניות כל רבעון.
התשואה הייתה 3-4% בשנה. לא הרבה, אבל יציב. זה היה בערך 1,500 יורו בשנה. כל שלושה חודשים, 375 יורו נכנסו לחשבון. אוטומטית.
זה היה קסם. כסף שנכנס בלי לעבוד.
הקניה הגדולה – דירה להשכרה
פבלו הציע: “את גרה בדירה שקנית. יש לך עוד כסף. אולי לקנות דירה נוספת להשכרה?”
הרעיון הפחיד אותי. עוד משכנתא? עוד התחייבות?
אבל עשינו חישובים. דירה קטנה ברובע פופולרי בברצלונה עולה 120,000 יורו. משכנתא של 80,000, מקדמה של 40,000 (מהכסף שלי).
שכר דירה צפוי: 800 יורו בחודש. משכנתא: 450 יורו ארנונה, תחזוקה, ביטוח: 150 יורו רווח נקי: 200 יורו בחודש.
“זה לא הרבה,” אמרתי.
“נכון,” פבלו אמר. “אבל זה יציב. ובעוד 20 שנה, הדירה שלך. בלי משכנתא. אז כל 800 יורו נקי.”
קניתי את הדירה. המשכנתא הפחידה אותי, אבל הידיעה שיש שוכר טוב (משפחה צעירה) הרגיעה.
ואז, בפעם הראשונה, הרגשתי משהו חדש: ביטחון.
לא ביטחון של “יש לי הרבה כסף בבנק” – ביטחון של “הכסף שלי עובד בשבילי.”
למידה מתמשכת
המשכתי ללמוד. קראתי ספרים:
- “אבא עשיר, אבא עני” – רוברט קיוסאקי
- “האדם העשיר ביותר בבבל” – ג’ורג’ קלייסון
- “הכסף: לשלוט או להשתלט” – טוני רובינס
כל ספר נתן פרספקטיבה אחרת.
הבנתי משהו מרכזי: עשירים לא עובדים על כסף – הכסף עובד עליהם.
ענייים ומעמד ביניים עובדים, מרוויחים, מוציאים. העשירים עובדים, מרוויחים, משקיעים – וההשקעות מרוויחות להם עוד.
זה לא על להיות חמדן. זה על להיות חכם.
תכנון לעתיד – פנסיה
בגיל 35, פבלו אמר: “זמן לחשוב על פנסיה.”
“אני צעירה,” אמרתי.
“בדיוק. זה הזמן לתכנן. ככל שמתחילים מוקדם יותר, הריבית דריבית עובדת טוב יותר.”
פתחנו תוכנית פנסיה פרטית. השקעתי 300 יורו בחודש.
“אם תמשיכי ככה עד גיל 65,” פבלו הסביר, “יהיו לך בערך 400,000 יורו.”
400,000 יורו! רק מ-300 בחודש?
“זה הקסם של ריבית דריבית,” הוא אמר. “כסף שמרוויח כסף, שמרוויח עוד כסף.”
הריבית דריבית – הפלא השמיני
פבלו הסביר לי את הריבית דריבית במשל.
“נגיד שהשקעת 10,000 יורו בריבית של 5% בשנה. בסוף שנה ראשונה – יש לך 10,500. בשנה שנייה, הריבית היא לא רק על ה-10,000 המקוריים – גם על ה-500 שהרווחת. אז יש לך 11,025. וכך הלאה.”
הוא הראה לי גרף. אחרי 10 שנים – 16,000 יורו. אחרי 20 שנה – 26,000 יורו. אחרי 30 שנה – 43,000 יורו.
מ-10,000 ל-43,000, רק מחכייה.
“אלברט איינשטיין אמר שריבית דריבית היא הכוח החזק ביותר ביקום,” פבלו אמר.
הבנתי למה.
מעבר מחשיבה של עני לחשיבה של עשיר
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי לא היה טכני – היה נפשי.
פבלו אמר משהו שהדהד בי: “ההבדל בין עניים לעשירים הוא לא רק בכסף – זה בחשיבה.”
עני חושב: “אני לא יכול להרשות לעצמי.” עשיר חושב: “איך אני יכול להרשות לעצמי?”
עני פוחד מסיכונים. עשיר מחושב סיכונים.
עני חושב שכסף הוא מוגבל. עשיר יודע שאפשר ליצור עוד.
התחלתי לשנות את החשיבה שלי. כשרציתי משהו יקר, במקום “אין לי כסף,” שאלתי “איך אני יכולה להרוויח את זה?”
ההכנסה מהדיבידנדים
אחרי ארבע שנים של השקעות חכמות, המצב הכלכלי שלי נראה ככה:
נכסים:
- דירת מגורים (שלי, בלי משכנתא) – שווי 200,000 יורו
- דירה להשכרה – שווי 140,000 יורו
- תיק השקעות (מניות וקרנות) – 95,000 יורו
- חיסכון חירום – 20,000 יורו
הכנסה פסיבית חודשית:
- שכר דירה (נקי) – 200 יורו
- דיבידנדים (ממוצע) – 250 יורו סה“כ: 450 יורו
זה לא היה מספיק לחיות, אבל זה היה התחלה. וזה היה גדל.
בנוסף, התחלתי למכור ציורים – 500-1,500 יורו לציור. לא קבוע, אבל עזר.
העצמאות הכלכלית
בגיל 36, הבנתי משהו עוצמתי: אני כלכלית עצמאית.
לא עשירה – עצמאית.
אין לי הרבה, אבל יש לי מספיק. ויש לי ביטחון שהכסף שלי עובד בשבילי.
אף גבר לא יכול לשלוט בי דרך כסף. אף אחד לא יכול להכתיב לי מה לעשות. אני חופשית.
זו הייתה החופש שחיפשתי כל החיים – לא רק חופש פיזי או רגשי, גם כלכלי.
העברת הידע הלאה
התחלתי לעזור לנשים אחרות. במיוחד נשים מהקבוצה – נשים שעזבו את התעשייה ולא ידעו מה לעשות עם הכסף.
“השקיעו,” אמרתי להן. “אל תשמרו הכל בבנק. תנו לכסף לעבוד.”
הראיתי להן את התיק שלי, את החישובים, את הטעויות.
“גם אני לא ידעתי כלום,” אמרתי. “אבל למדתי. וגם אתן יכולות.”
כמה מהן התחילו. וזה נתן לי שמחה.
המתנה לעצמי – הווילה
בגיל 38, אחרי שש שנים של ניהול חכם, היה לי מספיק למשהו גדול.
קניתי וילה על חוף הים בדרום ספרד. לא ענקית, לא מפוארת – אבל שלי.
עם גן, בריכה קטנה, ומרפסת שמשקיפה לים.
עמדתי על המרפסת הזאת, מסתכלת על השקיעה, ודמעות זלגו.
“הצלחת,” לחשתי לעצמי. “באמת הצלחת.”
לא בגלל הכסף. בגלל החופש. בגלל הביטחון. בגלל הידיעה שבניתי את זה לבד.
הילדה מירושלים, שברחה בלי כלום, עכשיו עומדת על מרפסת של וילה על חוף הים.
זה לא קסם. זה עבודה קשה, למידה, טעויות, והתמדה.
אבל זה אפשרי.
המשך בפרק הבא: “הווילה בספרד – התגשמות החלום או התחלה חדשה?”
