היא רוצה כל יום. הוא – פעם בשבוע, וגם אז רק אם הכוכבים מסתדרים. או להפך: הוא מוכן תמיד, היא לא מבינה למה כל כך הרבה. סיפור מוכר? לפי סטטיסטיקת הסקסולוגים, הפער ברמת הליבידו – הסיבה מספר אחת שבגללה זוגות מגיעים לטיפול. הוא עוקף בגידות, שעמום ובעיות טכניות גם יחד.
הכי לא נעים במצב הזה – התחושה שאחד מבני הזוג “לא נורמלי”. מי שרוצה יותר מרגיש כמו מניאק מין. מי שרוצה פחות – קר ומנותק. שניהם סובלים, שניהם מאשימים את עצמם או את השני. והאמת היא שאין “נורמה” בכלל.
מאיפה מגיעה רמת הליבידו
הרצון המיני – לא כפתור עם שתי מצבים “פעיל/כבוי”. זו מערכת מורכבת שמושפעת מעשרות גורמים: גנטיקה, הורמונים, חינוך, ניסיון, סטרס נוכחי, איכות שינה, יחסים עם בן/בת הזוג, שלב במחזור, גיל, בריאות פיזית, מצב נפשי.
הרכיב הגנטי קובע את הקו הבסיסי. מחקרי תאומים מראים: רמת ליבידו עוברת בתורשה בכ-30–40%. יש אנשים שנולדים עם “תרמוסטט” מיני גבוה, אחרים – עם נמוך. זה לא טוב ולא רע, זו עובדה, כמו צבע עיניים או גובה.
הורמונים מוסיפים תנודות מעל הקו הבסיסי. טסטוסטרון – ההורמון העיקרי של הרצון בשני המינים. הרמה שלו משתנה אישית ומשתנה עם הגיל, שעות היום, מצב הבריאות. אצל גברים הטסטוסטרון יורד כ-1% בשנה אחרי גיל 30. אצל נשים הוא משתנה במחזור ויורד בחדות אחרי גיל המעבר.
גורמים פסיכולוגיים יכולים לכסות את הביולוגיה לגמרי. אדם עם ליבידו בסיסי גבוה במצב סטרס כרוני או דיכאון יכול לא לרצות סקס חודשים. אדם עם רמה בסיסית נמוכה ביחסים חדשים יכול להפגין זמנית תאווה בלתי נשלטת – דופמין ההתאהבות עושה ניסים.
המיתוס על “תדירות נורמלית”
מגזינים אוהבים לפרסם סטטיסטיקה: “זוג ממוצע עושה סקס X פעמים בשבוע”. הקוראים משווים את עצמם למספר הזה ומתאכזבים. פחות מהממוצע – אומר שמשהו לא בסדר ביחסים. יותר – אולי אנחנו לא נורמליים?
הסטטיסטיקה כאן חסרת תועלת ואפילו מזיקה. “טמפרטורה ממוצעת בבית חולים” לא אומרת כלום על מטופל ספציפי. זוג ששמח עם סקס פעם בחודש בריא יותר מזוג שמאושר עם סקס כל יום.
מחקרים על שביעות רצון מהיחסים מראים תמונה מעניינת. קשר בין תדירות סקס לאושר קיים – אבל רק עד סף מסוים. זוגות שעושים סקס פעם בשבוע, בממוצע מאושרים יותר מאלה שעושים פעם בחודש. אבל זוגות עם סקס כל יום לא מאושרים יותר מאלה שמסתפקים שבועי. אחרי נקודה מסוימת כמות לא מתורגמת לאיכות יחסים.
ה”נורמה” היחידה המשמעותית – זו הנורמה של הזוג הספציפי. אם שני בני הזוג מרוצים מהתדירות – הכול בסדר, בלי קשר למה שאומרת הסטטיסטיקה. הבעיה מתחילה כשהרצונות לא תואמים.
למה אי-התאמה גורמת כל כך לכאב
הפער ברמת ליבידו כואב לא בגלל עצמו, אלא בגלל המשמעויות שמייחסים לו. סקס ביחסים – לא רק פעולה פיזית. זו מטבע של אהבה, סימן לקרבה, אישור של רצון.
בן/בת זוג עם ליבידו גבוה שמקבל סירוב, נדיר שחושב: “היום יש לה רמה נמוכה של טסטוסטרון”. הוא חושב: “היא לא רוצה אותי. היא לא אוהבת אותי. אני לא מספיק מושך. משהו לא בסדר ביחסים שלנו”. סירוב לסקס נחווה כדחייה של האישיות כולה.
גם בן/בת הזוג עם ליבידו נמוך סובל. בקשות ודרישות קבועות הופכות סקס מעונג לחובה. מופיעה אשמה: “אני אמורה לרצות, אנשים נורמליים רוצים, למה אני לא רוצה?”. או כעס: “הוא חושב רק על זה, אני בשבילו רק גוף”. בסופו של דבר סקס מתחיל להתקשר לרגשות שליליים – והרצון יורד עוד יותר.
המעגל נסגר: ככל שאחד דורש יותר, השני רוצה פחות. ככל שיש פחות סקס, החסר חריף יותר למי שצריך יותר. בלי התערבות מודעת הדינמיקה הזו הורסת יחסים.
רצון ספונטני וריאקטיבי: ההבדל שמשנה הכול
זמן רב סקסולוגיה עבדה עם מודל הרצון הספונטני: משיכה קמה מעצמה, משום מקום, והאדם מחפש דרך לספק אותה. המודל מתאר את החוויה של חלק מהאנשים – בעיקר גברים. אבל הוא בכלל לא מתאר את החוויה של החלק האחר – בעיקר נשים.
החוקרת אמילי נגוסקי הציגה את ההבדל בין רצון ספונטני לריאקטיבי. ספונטני – קם בלי גירוי חיצוני, “אני רוצה סקס” כתחושה עצמאית. ריאקטיבי – קם בתגובה לגירוי, כשהתהליך כבר התחיל. אדם עם רצון ריאקטיבי יכול לא להרגיש צורך בסקס עד שמתחילים לנשק ולגעת. ואז – לרצות לא פחות מבן/בת הזוג עם ליבידו ספונטני.
ההבדל הזה קריטי לזוגות עם רמות רצון שונות. בן/בת זוג עם רצון ריאקטיבי יכול לומר בכנות “אני לא רוצה” – וזה אמת ברגע הזה. אבל זה לא אומר שהרצון לא יופיע אם יתחילו לפעול. הבעיה היא ש”להתחיל לפעול” דורש הסכמה, והסכמה ניתנת בדרך כלל על בסיס רצון שכבר קיים. נוצר מעגל סגור.
הפתרון – לשנות את ההגדרה של הסכמה. לא “אני רוצה עכשיו סקס”, אלא “אני פתוח/ה לראות אם הרצון יתעורר”. זה לא אותו דבר כמו סקס בכוח. זה הכרה שהרצון יכול להיות תוצאה של פעולה, לא רק סיבה שלה.
פשרות שעובדות
אפשר להסכים על סקס ברמות ליבידו שונות. אבל לא כל הפשרות שוות. חלק עובדות לטווח ארוך, אחרות יוצרות יותר בעיות ממה שהן פותרות.
פשרה שעובדת נבנית על הבנה, לא על ויתורים. שני בני הזוג מכירים: הפער ברמת ליבידו – זה עובדה, לא אשמת מישהו. אף אחד לא “שבור”, אף אחד לא “מין-מניאק”. יש שני אנשים עם צרכים שונים שמחפשים דרך להיות יחד.
הרחבת המושג “סקס” עוזרת להרבה זוגות. חדירה – לא הצורה היחידה של קרבה מינית. סקס אוראלי, אוננות הדדית, עיסוי ארוטי, פטינג – כל אלה דרכים להיות קרובים מינית שדורשות פחות אנרגיה וזמן. בן/בת זוג עם ליבידו נמוך יכול להיות מוכן ל”צורות קלות” של קרבה לעיתים קרובות יותר מאשר למגע מלא.
סקס סולו כחלק מההסכם – כלי נוסף. אוננות של בן/בת הזוג עם ליבידו גבוה לא צריכה להיתפס כבגידה או כסימן לבעיה. זו דרך לנהל את המיניות של עצמך בלי ליצור לחץ על השני.
סקס מתוכנן עובד יותר טוב ממה שנראה. הרעיון נשמע קטלני לרומנטיקה, אבל מחקרים מראים ההפך. זוגות שמסכמים על זמן קבוע לסקס עושים אותו יותר ומרוצים יותר מאלה שמחכים לרצון ספונטני של שניהם בו-זמנית. תכנון מוריד לחץ של הרגע: לא צריך לנחש אם בן/בת הזוג רוצה, לא צריך לפחד מסירוב.
פשרות שורסות
לא כל ההסכמות מועילות. חלק מה”פתרונות” לבעיה בעצם מחמירות אותה או יוצרות חדשות.
סקס מתוך תחושת חובה – דרך לאסון. בן/בת זוג עם ליבידו נמוך יכול להחליט: “אתן לו/ה כמה שצריך, פשוט כי אני חייב/ת”. בטווח קצר זה מוריד מתח. בטווח ארוך – יוצר דחייה מסקס, טינה כלפי בן/בת הזוג והרס מוחלט של החיים האינטימיים.
האשמות וניסיונות “לתקן” את בן/בת הזוג לא עובדים. אי אפשר להכריח אדם לרצות יותר או פחות בכוח טיעונים. משפטים כמו “אנשים נורמליים רוצים יותר” או “אתה חושב רק על זה” לא משנים רמת ליבידו – הם משנים רמת טינה וסגירות.
אולטימטומים הורסים אמון. “אם לא יהיה סקס – אלך” – זה לא פתרון לבעיה, אלא בעיה חדשה. סקס תחת איום פרידה – לא סקס, אלא כניעה. גם אם כמות האקטים תגדל, איכות היחסים תרד.
התעלמות מהבעיה – מוות איטי של היחסים. הרבה זוגות מעדיפים לא לדבר על הפער ברצונות, בתקווה ש”זה יסתדר לבד”. זה לא מסתדר. בעיה שלא נאמרת יוצרת מתח כרוני שמתפרץ לקונפליקטים אחרים: על כסף, ילדים, מטלות – על כל דבר חוץ מסקס.
מתי הבעיה לא בליבידו
לפעמים הפער ברצון – סימפטום של בעיה אחרת, לא הבעיה עצמה. חשוב להבדיל בין המצבים.
ליבידו נמוך יכול להיות תוצאה של קונפליקטים לא פתורים בזוג. קשה לרצות מישהו שאתה כועס עליו. טינות כרוניות, טענות שלא נאמרו, חוסר קרבה רגשית – כל זה מדכא רצון. הפתרון – לעבוד על היחסים בכללותם, לא רק על סקס בנפרד.
סיבות רפואיות אמיתיות ודורשות תשומת לב. הפרעות הורמונליות, תופעות לוואי של תרופות, מחלות כרוניות – כל אלה משפיעים על ליבידו. ירידה חדה ברצון – סיבה לפנות לרופא, לא לרשום ל”אהבה נגמרה”.
דיכאון וחרדה הורגים רצון בצורה אמינה יותר מכל גורם אחר. אדם בדיכאון לא רוצה סקס לא כי הוא לא אוהב את בן/בת הזוג, אלא כי הוא לא רוצה כלום בכלל. צריך לטפל בדיכאון, לא ביחסים.
חוויה טראומטית יכולה לחסום מיניות לשנים. אלימות, יחסים מתעללים בעבר, חוויה מינית שלילית מוקדמת – כל זה דורש עבודה עם מומחה, לא פשרות בתוך הזוג.
השיחה הכרחית
פער ברמת ליבידו – נושא שקשה לדבר עליו. יותר מדי פגיע, יותר מדי מביך, יותר מדי סיכון לשמוע משהו כואב. אבל בלי שיחה אין פתרון.
שיחה פרודוקטיבית מתחילה בהכרה: הבעיה קיימת, היא משפיעה על שנינו, אף אחד לא אשם. חשוב לדבר על הרגשות שלך, לא על התנהגות בן/בת הזוג. “אני מרגיש דחוי” במקום “את לעולם לא רוצה אותי”. “אני מרגיש לחץ” במקום “אתה חושב רק על זה”.
הצעד הבא – חקירה. מה כל אחד מבני הזוג מבין ב”מספיק סקס”? מה בדיוק רוצים – תדירות, משך, פרקטיקות מסוימות? אילו תנאים נדרשים כדי שהרצון יתעורר? התשובות יכולות להפתיע את שניהם.
הצעד האחרון – חיפוש משותף לפתרון. לא “תשתני כדי שיהיה לי טוב”, אלא “איך שנינו נהיה מאושרים יותר”. זה יכול לדרוש עזרה חיצונית: סקסולוג או מטפל זוגי רואה דינמיקה שהזוג עצמו לא רואה.
סיכום: הפער – לא גזר דין
פער ברמת ליבידו לא אומר חוסר התאמה. הוא אומר צורך בשיחה, הבנה ועבודה. זוגות שמתמודדים עם האתגר הזה לעיתים קרובות יוצאים חזקים יותר מאלה שלא הייתה להם בעיה מלכתחילה.
נורמה לא קיימת. קיים רק מה שעובד לשני אנשים ספציפיים. למצוא את ה”עובד” – משימה שדורשת כנות, סבלנות ומוכנות לשנות את התפיסות של עצמך על איך אמור להיראות סקס.
