חזרה לשורשים: הניסיון להתפייס עם המשפח
יש פצעים שאף פעם לא באמת מחלימים. הם רק נעשים שקטים יותר, פחות חריפים. הקרע עם המשפחה שלי היה כזה פצע – שנים עברו, אבל הכאב נשאר.
בגיל 32, אחרי שנתיים של טיפול, קרמן שאלה אותי: “מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?”
“לפני 14 שנה,” עניתי. “הלילה שברחתי.”
“ומה את מרגישה כלפיה?”
עצרתי. מה אני מרגישה? כעס, אהבה, געגועים, כאב – הכל ביחד.
“אני לא יודעת אם היא בכלל רוצה לדבר איתי,” אמרתי.
“אולי כדאי לגלות.”
ההחלטה לנסות
זה לקח לי חודשיים להתאזר באומץ. כתבתי מכתב, מחקתי, כתבתי שוב. ניסיתי למצוא את המילים הנכונות.
בסוף, פשוט הרמתי טלפון.
חייגתי למספר הבית בירושלים. לא ידעתי אם זה עדיין המספר הנכון. 14 שנה זה זמן רב.
הטלפון צלצל. פעם, שתיים, שלוש.
“הלו?” קול של אישה. מבוגר מכפי שזכרתי, אבל מוכר כל כך.
אמא.
הקול נתקע לי בגרון. “אמא?” יצא בלחש.
שקט. ארוך. ואז, קול רועד: “ליה?”
“כן, זו אני.”
שמעתי אותה בוכה. בכי שקט, מחנוק.
“אמא, אני מצטערת,” התחלתי. “אני יודעת ש…”
“איפה את?” היא קטעה. “את בסדר? את חיה?”
“אני חיה. אני בספרד. אני… אני בסדר.”
“ברוך השם,” היא לחשה. “ברוך השם.”
דיברנו עשר דקות. לא על העבר, לא על מה קרה – פשוט שהיא שמחה שאני חיה, ואני שמחה לשמוע את הקול שלה.
“אפשר לבוא לבקר?” שאלתי.
שקט. “אני צריכה לדבר עם אבא,” היא אמרת. “אתקשר אליך.”
ההמתנה
שבוע עבר. שבועיים. שלושה.
התקשרתי שוב. אבא הרים.
“ליה,” הוא אמר. קר, מרוחק. “אמא לא כאן.”
“אבא, אני רוצה לבוא. לראות אתכם.”
“את עזבת,” הוא אמר. “את בחרת בחיים האחרים. למה עכשיו?”
“כי… כי אתם המשפחה שלי. כי אני מתגעגעת.”
“ואנחנו התאבלנו עליך. עשינו שיבעה. בשבילנו, את מתה.”
המילים היו כמו סכין.
“אבא, בבקשה.”
“אל תתקשרי יותר.” הוא ניתק.
ישבתי עם הטלפון ביד, מרדירה. זה מה שציפיתי, אבל זה עדיין כאב.
ההתקשרות מאחות
שבוע אחר כך, מספר לא מוכר. הרמתי.
“ליה? זו רחל.”
רחל. אחותי. הייתה בת 10 כשעזבתי. עכשיו היא בת 24.
“רחל!” הלב שלי קפץ.
“אמא נתנה לي את המספר שלך. היא לא יכולה לדבר – אבא אוסר. אבל היא רצתה שאדע שאת בסדר.”
דיברנו שעה. היא סיפרה לי על החיים – נישאה לפני שנה, גרה בבני ברק, לומדת בסמינר. חיים טובים, דתיים, נכונים.
“את מתגעגעת?” שאלתי.
“כל יום,” היא אמרת בשקט. “כשהיית קטנה, שיחקנו ביחד. זוכרת?”
זכרתי. רחל והקטנים היו העולם שלי.
“את יכולה לבוא?” שאלתי. “לספרד?”
“אני… לא יכולה. אבא יהרוג אותי. אבל אולי… אולי בירושלים? בסתר?”
החלטנו. פגישה בירושלים, רק אנחנו.
הטיסה לישראל
אפריל 2017. נחתתי בנתב”ג. 14 שנה לא הייתי בישראל.
הריחות, הקולות, העברית מסביב – הכל היה מוכר ונוכרי בו זמנית. זה היה הבית שלי, אבל כבר לא.
נסעתי לירושלים. לא למאה שערים – שם הייתי לא יכולה. אבל מלון קטן בעיר החדשה.
רחל הסכימה להיפגש בפארק. “לא יכולה בבית,” היא הסבירה. “אבא יכול לגלות.”
הפגישה עם רחל
ישבתי על ספסל בפארק סאקר. השמש שקעה, משפחות הסתובבו, ילדים שיחקו.
ואז ראיתי אותה. אישה צעירה עם שמלה צנועה, כיסוי ראש, מסתובבת, מחפשת.
קמתי. “רחל?”
היא הסתכלה עלי. שנייה של הסוס, ואז רצה. חיבקה אותי חזק, חזק, כאילו מפחדת שאברח שוב.
בכינו שתינו.
“את נראית שונה,” היא אמרת. “אבל את עדיין ליה.”
“ואת גדלת,” אמרתי. “את אישה.”
ישבנו, דיברנו. היא סיפרה על החתונה, על הבעל – “צדיק, לומד כל היום.” על החיים בקהילה. נראתה מאושרת.
“ואת?” היא שאלה. “מה עשית כל השנים?”
מה אמרתי לה? לא יכולתי להגיד את האמת. לא לרחל הצדקת.
“עבדתי,” אמרתי. “עברתי הרבה מקומות. גרמניה, שבדיה, עכשיו ספרד.”
“בעבודה מה?”
“דברים שונים. עכשיו אני מנסה לצייר.”
היא הנהנה. “זוכרת שציירת כשהיית קטנה? תמיד דמויות, פנים.”
זכרתי. זה היה לפני שהכל הלך לאיבוד.
“רחל,” שאלתי, “אמא… איך היא?”
פניה התעצבו. “היא לא אותו דבר אחרי שעזבת. משהו נשבר בה. היא לא דיברה עליך, אבל ראיתי אותה לפעמים יושבת עם התמונה שלך, בוכה.”
הלב שלי נקרע.
“אבא אסר לדבר עליך. אמר שאת מתה לקהילה. אבל אמא… אמא מעולם לא אמרה את זה.”
הניסיון לפגוש את אמא
“אני רוצה לראות אותה,” אמרתי.
רחל היססה. “זה מסוכן. אבא לא יסלח.”
“אז בלי שהוא יודע. איפהשהו.”
היא חשבה. “יום חמישי, אמא הולכת לשוק. לבד. אולי שם.”
ביום חמישי, עמדתי בשוק מחנה יהודה. ההמון, הריחות, הצעקות של סוחרים – הכל כמו פעם.
רחל התקשרה. “היא מגיעה עכשיו. דוכן הירקות ליד הכניס הדרומית.”
הלב שלי הלם כל כך חזק.
ואז ראיתי אותה.
אמא. קטנה יותר מכפי שזכרתי, כפופה קצת, עם שיער אפור מתחת לכיסוי הראש. אבל הפנים – אותם פנים.
התקרבתי. “אמא?”
היא הסתובבת. הפנים הלבינו. “ליה?”
“כן. זו אני.”
היא הביטה סביב, מפוחדת. “מה את עושה כאן? אבא…”
“אבא לא יודע. רציתי לראות אותך.”
עיניה התמלאו דמעות. הושיטה יד, נגעה בפניי. “את חיה. את באמת חיה.”
“את כועסת עלי?” שאלתי.
“כועסת?” היא לחשה. “אני שבורה, ליה. אני לא ישנה לילה שלם מאז שעזבת. כל יום מתפללת שתהיי בסדר, שתחזרי.”
“אני לא יכולה לחזור, אמא. החיים שלי לא פה.”
“אני יודעת,” היא אמרת. “תמיד ידעתי שאת שונה. אבל את הבת שלי. תמיד תהיי.”
חיבקנו. באמצע השוק ההומה, שתי נשים בוכות.
“את מאושרת?” היא שאלה.
לא יכולתי לשקר. “אני מנסה להיות.”
“זה מספיק,” היא אמרת. “לנסות זה מספיק.”
המציאות המרה
דיברנו עשר דקות, לא יותר. היא הייתה צריכה לחזור לפני שאבא יתחיל לחשוד.
“אני יכולה לבוא שוב?” שאלתי.
“לא,” היא אמרה, והלב שלי נשבר. “זה יהרוס את המשפחה. אבא לא יסלח, ואם הקהילה תגלה… זה יהיה סוף.”
“אז מה?”
“תחיי את החיים שלך, ליה. תהיי מאושרת. זו התפילה שלי.”
“ואנחנו?”
“בלב, את תמיד איתי. אבל בחיים האמיתיים…” היא עצרה. “לפעמים אהבה זה לתת למישהו ללכת.”
נשקה לי על המצח, כמו שעשתה כשהייתי ילדה. ואז הסתובבה והלכה.
עמדתי שם, מביטה בה הולכת, ובכיתי.
הפגישה עם האחים
באותו ערב, רחל סידרה משהו. “יש עוד אחד שרוצה לראות אותך. יוסי.”
יוסי. אחי הבכור. היה בן 22 כשעזבתי, עכשיו 36. נשוי, חמישה ילדים, לומד בכולל.
פגשנו בבית קפה בפינה שקטה בירושלים. הוא הגיע בחליפה שחורה, כיפה, זקן ארוך.
הסתכלנו אחד על השני. שני זרים שפעם היו אחים.
“ליה,” הוא אמר. לא בחום, לא בקור. סתם קביעה.
“יוסי. תודה שבאת.”
הוא ישב. “רחל שכנעה אותי. אמרה שזה חשוב לך.”
“זה.”
“למה עכשיו? למה אחרי כל השנים?”
“כי… כי אני מנסה לתקן דברים. להבין מי אני.”
“את יודעת מה עשית למשפחה?” הוא שאל. הקול עלה. “אמא בכתה שנים. אבא נעשה קשה יותר, נסגר. הקהילה דיברה. ‘הבת שברחה לחטוא.’ ידעת מה זה עשה לנו?”
“לא,” אמרתי בשקט. “לא חשבתי. הייתי צעירה, מבולבלת.”
“זה לא תירוץ.”
הוא צדק. זה לא היה תירוץ.
“אני לא מצפה לסליחה,” אמרתי. “אני פשוט רוצה שתדעו שאני חיה, שאני חושבת עליכם.”
הוא שתק רגע. “את עדיין חוטאת? עדיין חיה בחטא?”
איך אמרתי לו? שעזבתי את התעשייה, אבל לא חזרתי לדת? שאני לא מאמינה יותר?
“אני לא חיה כמוכם,” אמרתי. “אבל אני מנסה להיות אדם טוב.”
“זה לא מספיק,” הוא אמר. “בלי השם, בלי התורה – אין טוב.”
קם. “אני מצטער, ליה. אבל אני לא יכול. לא יכול לקבל את זה.”
ויצא.
התובנה המכאיבה
שבתי בבית הקפה, לבד. הבנתי משהו קשה.
אין חזרה.
אפשר לנסות, אפשר לבקש סליחה, אפשר אפילו לפגוש. אבל הפער גדול מדי. אני לא חלק מהעולם שלהם יותר. ולא אהיה.
אמא אוהבת אותי – זה ברור. אבל היא לא יכולה לקבל אותי. לא בפומבי, לא באמת. הקהילה, הדת, אבא – הם חזקים יותר.
ורחל? היא תמיד תהיה קשורה, אבל בסתר. באישורים חטופים, בשיחות טלפון נדירות.
אבל משפחה אמיתית? זה נגמר בלילה שעזבתי.
החזרה לספרד
טסתי חזרה לברצלונה עם לב כבד. הביקור בישראל לא נתן לי סגירה – נתן לי בהירות.
בהירות שיש פצעים שלא מחלימים לגמרי. שיש בחירות שאי אפשר לבטל. ושאני צריכה לבנות משפחה חדשה, משפחה שבוחרים.
“איך היה?” קרמן שאלה בפגישה הבאה.
“כואב,” אמרתי. “אבל נחוץ.”
“למדת משהו?”
“כן. שאני לא יכולה לחיות בשני עולמות. שאני צריכה לבחור – ובחרתי. בחרתי בעצמי.”
“וזה עושה לך עצוב?”
“כן. אבל גם משחרר.”
המכתב האחרון
כתבתי מכתב לאמא. ארוך, מלב.
סיפרתי לה על החיים – לא הכל, אבל חלקים. על השוודים שעזרו לי, על הטיפול, על הציור. על המאבק למצוא שלום.
“אמא,” כתבתי, “אני לא הבת שרצית. אני מצטערת על זה. אבל אני הבת שאת קיבלת. ואני אוהבת אותך, גם מרחוק.”
שלחתי את המכתב לכתובת הבית. לא ידעתי אם אבא יתן לה לקרוא. לא ידעתי אם היא תענה.
אבל כתבתי. וזה מה שהיה חשוב.
הפרידה מהמשפחה הייתה סופית. לא פיזית – רגשית. אני לא שייכת שם יותר.
אבל זה בסדר. כי למדתי שמשפחה זה לא רק דם. זה מי שאוהב אותך, מקבל אותך, עומד לידך.
ויש לי כאלה – מרקוס, ניקלאס, קרמן. אנשים שבחרו בי.
וזה מספיק.
המשך בפרק הבא: “מחפשת את עצמי האמיתית – טיפול ודרכי רוחניות“
