הווילה בספרד: התגשמות החלום או התחלה חדשה?
הבוקר הראשון בווילה, התעוררתי לקול גלים. פתחתי את העיניים, והאור שפרץ דרך החלון היה זהוב, חם, מושלם.
קמתי, יצאתי למרפסת. הים השתרע לפניי – כחול אינסופי, נוצץ בשמש. שיחי בוגנוויליה ורודים טיפסו על הקירות הלבנים. ריח של מלח וציפורים צועקות.
“זה שלי,” אמרתי בקול. “הבית הזה שלי.”
ובכיתי.
החודשים הראשונים – התארגנות
הווילה הייתה יפה, אבל זקוקה לעבודה. הקודם בעלים השאירו אותה במצב סביר, אבל רציתי להפוך אותה לבית – הבית שלי.
שכרתי פועלים מקומיים. צבענו קירות בלבן טרי, החלפנו אריחים בגן, שיפצנו את המטבח. לאט לאט, הבית התחיל להיראות כמו שדמיינתי.
בחרתי רהיטים בעיצוב ים תיכוני – עץ טבעי, בדים בצבעים בהירים, נגיעות של כחול וטורקיז. פשוט, נקי, שליו.
בגן שתלתי עצי לימון וזיתים. בנינו פינת ישיבה עם ערסל. המקום הפך למקלט.
הבדידות הבלתי צפויה
אבל משהו לא צפוי קרה – הרגשתי בודדה.
הווילה הייתה גדולה. שלושה חדרי שינה, סלון ענק, גן. הרבה מקום.
הרבה מדי מקום לאדם אחד.
בברצלונה, גרתי בדירה קטנה, אבל הייתה בעיר. אנשים, רעש, חיים. כאן, בדרום ספרד, הכפר הקרוב היה קטן ושקט. השכנים – זוגות מבוגרים, משפחות.
ואני – אישה יחידה, 38, בווילה גדולה.
ערבים היו הקשים ביותר. ישבתי על המרפסת, מביטה על השקיעה, והשקט היה כמעט מחריש אוזניים.
התקשרתי לניקלאס. “אני מרגישה כל כך לבד,” אמרתי.
“זה טבעי,” הוא אמר. “עברת ממקום של פעילות מתמדת למקום של שקט. הנפש שלך לא רגילה.”
“אז מה אני עושה?”
“תמלאי את השקט. תצרי. תתחברי לקהילה. תמצאי מטרה.”
הוא צדק. היה לי בית יפה, אבל לא היה לי תכלית.
מציאת קהילה
התחלתי להשתלב בקהילה המקומית. הלכתי לשוק בכפר הסמוך, קניתי מהחקלאים המקומיים. בהתחלה היו מסתייגים – מי האישה הזרה?
אבל לאט לאט, התחממו.
“דה דונדה ארס?” (מאיפה את?) שאלה אישה מבוגרת בדוכן הירקות.
“ישראל, אבל גרתי גם בגרמניה ושבדיה. עכשיו כאן.”
“סולה?” (לבד?)
“כן, לבד.”
היא הסתכלה עלי במבט משונה – תערובת של חמלה וסקרנות.
הצטרפתי לשיעור ספרדית מתקדמת בעיירה. היו שם נשים אחרות – חלקן גולות בריטיות, חלקן מקומיות שרצו לשפר את השפה. התחברתי במיוחד לקונצ’יטה, ספרדייה בת 50, מורה בדימוס.
“למה עברת לכאן?” היא שאלה.
“חיפשתי שלווה,” אמרתי.
“ומצאת?”
עצרתי. “לא בטוחה. אולי שלווה זה לא מה שחשבתי.”
היא חייכה. “שלווה זה לא חוסר רעש. שלווה זה שלום בלב, גם כשיש רעש.”
הפינה האומנותית
הקמתי סטודיו ציור באחד מחדרי השינה. חדר מואר עם חלונות גדולים לים. כן, מזרנים, צבעים.
התחלתי לצייר בצורה שונה. לא עוד רק פנים עצובים – גם נופים, ים, אור.
הצבעים השתנו. לא עוד אפור וחום – כחול, ירוק, זהב.
“את מצוירת אחרת,” קרמן אמרה בשיחת וידאו (המשכנו טיפול מרחוק).
“אני מרגישה אחרת,” אמרתי. “יותר קלה. פחות כבדה.”
“זה התהליך,” היא אמרה. “את משחררת.”
חלק מהציורים הצבתי בגלריה קטנה בעיירה הקרובה. לא מכרתי הרבה, אבל כשמישהו קנה – זה היה מרגש.
“אני אוהבת את הים שלך,” אישה אמריקאית אמרה כשקנתה ציור. “הוא נראה חופשי.”
חופשי. כן, זה מה שהתחלתי להרגיש.
המשרתת – כרמן
שכרתי עוזרת בית שתבוא פעמיים בשבוע. כרמן, אישה מקומית בת 60, עם פנים חמות ושפה מהירה.
בהתחלה זה היה רק עבודה – ניקיון, כביסה. אבל כרמן הייתה מדברת, מדברת, מדברת. ואני התחלתי להקשיב.
היא סיפרה על החיים בכפר – הרכילות, החתונות, המתים. על הבעל שלה שנפטר לפני 10 שנים, על הילדים שעברו למדריד.
“ואת?” היא שאלה יום אחד. “למה את לבד?”
“לא מצאתי את המישהו הנכון,” אמרתי. לא שקר, לא אמת – משהו באמצע.
“מוזר,” היא אמרה. “אישה כמוך – יפה, עשירה, חכמה. למה לא נשואה?”
חייכתי. “החיים מסובכים.”
“סי, סי,” היא הנהנה. “פרו אל אמור איז מאס פואר-טה.” (אבל האהבה חזקה יותר.)
אהבה. מתי בפעם האחרונה הרגשתי אהבה אמיתית? עם מרקוס וניקלאס, אולי. לא רומנטית, אבל אמיתית.
הניסיון לדייט
קונצ’יטה שכנעה אותי לנסות לצאת לדייטים. “את לא יכולה להישאר לבד לנצח,” היא אמרה.
נרשמתי לאפליקציית היכרויות. תמונות יפות, תיאור קצר – “אמנית, אוהבת טבע, מחפשת קשר אמיתי.”
הפגישות היו… מאכזבות.
הגבר הראשון, אנטוניו, דיבר על עצמו שעה שלמה. אני בקושי אמרתי מילה.
השני, פרננדו, שאל כבר בפגישה הראשונה: “כמה שווה הווילה שלך?”
השלישי, רובן, היה נחמד. ממש נחמד. אבל כשהסיפור שלי התחיל לצוף – “מאיפה את באמת? איך הרווחת את הכסף?” – פחדתי.
לא סיפרתי את האמת. שיקרתי. “עבדתי בהייטק.”
אבל השקר הרגיש רע. אם אני צריכה לשקר, אין קשר אמיתי.
עצרתי לנסות. “אולי אני לא מוכנה,” אמרתי לקונצ’יטה.
“או,” היא אמרה, “אולי את לא צריכה לחפש. אולי זה יגיע כשזה יגיע.”
ערבי השקט – בין בדידות לשלווה
הערבים בווילה נעשו פחות מפחידים. למדתי למלא אותם.
קריאה – ספרים שתמיד רציתי לקרוא. מוזיקה – פלמנקו ספרדי ששמעתי מהשכנים. בישול – ניסיתי מתכונים חדשים. טיולים – הליכות על החוף בשקיעה.
ולפעמים, פשוט ישיבה. ישיבה על המרפסת, כוס יין, מבט על הים. מחשבות.
“איך הגעתי לכאן?” שאלתי את עצמי פעם. לא בצורה שלילית – בסקרנות.
מירושלים לברלין. מברלין לשבדיה. לספרד. מילדה מפוחדת לאישה עצמאית.
המסע היה קשה. אבל הנה אני.
האורחים הראשונים
מרקוס וניקלאס באו לבקר. שבוע שלם.
“ואו,” מרקוס אמר כשנכנס. “ליה, זה מדהים.”
הסתובבנו בגן, ישבנו על המרפסת, דיברנו שעות.
“את נראית טוב,” ניקלאס אמר. “שלווה יותר.”
“אני מנסה,” אמרתי. “לפעמים זה בודד.”
“בדידות זה חלק מהחיים,” הוא אמר. “השאלה היא מה את עושה איתה.”
“מה את מתכוון?”
“יש בדידות של חוסר – חסר לך משהו. ויש בדידות של נוכחות – את נוכחת עם עצמך. השנייה יכולה להיות יפה.”
לא הבנתי לגמרי אז, אבל המשפט נשאר איתי.
הפרויקט החדש – סדנאות ציור
קונצ’יטה הציעה רעיון. “למה לא תעשי סדנאות ציור כאן? בווילה. אנשים ישלמו לבוא, ללמוד, ליהנות מהמקום.”
הרעיון הדליק אותי.
התחלתי קטן – סדנאות סוף שבוע. מקסימום 6 משתתפים. הם היו מגיעים ביום שישי, נשארים עד ראשון.
לימדתי ציור, אבל זה היה יותר מזה – הייתה גם יוגה בבוקר (איזבל באה ללמד), ארוחות בריאות שהכנתי, ערבים של שיחות ושתייה.
הסדנה הראשונה הייתה עם 4 נשים – שלוש ספרדיות ואחת צרפתייה.
“זה היה מופלא,” אחת אמרה בסוף. “לא רק הציור – כל החוויה. הרגשתי… חופשית.”
חופשית. המילה חזרה אליי שוב ושוב.
ההכרה – הבית הזה הוא לא הסוף
לילה אחד, אחרי סדנה, ישבתי על המרפסת. הכוכבים היו בהירים, הרוח קרירה.
הבנתי משהו.
הבית הזה – הווילה היפה על הים – הוא לא הסוף של המסע. הוא רק תחנה.
תחנה חשובה. מקום לנוח, להחלים, להתבסס.
אבל החיים לא נגמרים כאן.
יש עוד דברים לעשות, לחוות, לתרום. יש עוד תכלית למצוא.
“אז מה הלאה, ליה?” שאלתי את עצמי.
התשובה לא הייתה ברורה. אבל פעם ראשונה, זה היה בסדר. לא לדעת – זה היה בסדר.
כי כבר לא פחדתי מהלא ידוע. כבר עברתי מספיק כדי לדעת שאני יכולה להתמודד.
החיים היומיומיים – שגרה חדשה
השגרה בווילה הפכה נוחה.
בוקר – קפה על המרפסת, חצי שעה של מדיטציה. 9:00 – יוגה או ריצה על החוף. 10:00-14:00 – ציור בסטודיו. 14:00 – ארוחת צהריים קלה. 15:00-17:00 – מנוחה, קריאה. 17:00-19:00 – עבודה על הסדנאות, תכתובות. 19:00 – ארוחת ערב, לפעמים עם קונצ’יטה או שכנים. 21:00 – טלוויזיה, ספר, או פשוט ישיבה.
שגרה. פעם הייתי בורחת משגרה. עכשיו היא מרגיעה אותי.
השינוי הפנימי
המראה הראתה אישה שונה. לא רק פיזית (שיזוף קל, שיער יותר ארוך) – הביטוי.
העיניים נראו רכות יותר. הפה לא היה לחוץ. הכתפיים לא מתוחות.
“את נראית צעירה יותר,” כרמן אמרה יום אחד.
“איך זה?” שאלתי.
“לא יודעת. פשוט… קלה יותר.”
קלה. כן. משהו השתחרר.
העומס של השנים, הבושה, החרדה – לא נעלמו לגמרי, אבל פחות כבדים.
“את משחררת,” קרמן (הפסיכולוגית) אמרה בפגישה. “משחררת את העבר. זה לא קורה מהר, אבל זה קורה.”
העתיד – לא תכנון, אפשרויות
במשך שנים תכננתי. תכננתי איך לשרוד, איך להרוויח כסף, איך לברוח, איך להסתדר.
עכשיו, בפעם הראשונה, לא תכננתי.
חייתי.
יום יום. רגע רגע.
ואם מישהו היה שואל “מה את רוצה בעוד 5 שנים?” – לא הייתה לי תשובה ברורה.
אולי להמשיך כאן. אולי לנסוע. אולי למצוא אהבה. אולי להרחיב את הסדנאות. אולי לכתוב ספר.
אפשרויות. לא תכנון נוקשה – אפשרויות פתוחות.
וזה היה מרגיש… חופשי.
הווילה כסמל
הווילה הפכה יותר מבית. היא הפכה סמל.
סמל למסע. סמל להישרדות. סמל לכך שאפשר להתחיל מאפס ולבנות.
אבל גם תזכורת – שבית פיזי, כסף, נוחות – הם לא המטרה. הם כלים.
המטרה היא מה? עדיין לא ידעתי בדיוק.
אבל הרגשתי שאני בדרך לגלות.
המשך בפרק הבא: “45 שנה – מסכמת את המסע ומסתכלת קדימה“
