הפנייה הבלתי צפויה: איך נכנסתי לעולם הבידור
יש רגעים בחיים שמגדירים את כל מה שיבוא אחרי. רגעים שבהם עומדים בצומת, ובחירה אחת – אולי קטנה, אולי גדולה – משנה הכל.
עבורי, הרגע הזה קרה בבר קטן בשכונת קרויצברג, ערב אחד של חורף קר בברלין.
המשבר הכלכלי
שמונה חודשים אחרי שהגעתי לברלין, עמדתי על סף התמוטטות כלכלית. העבודה בבית הקפה? הבעלים מכר אותו, והבעלים החדש הביא את האנשים שלו. הייתי מחוץ לעבודה.
ישבתי בחדר הקטן שלי עם 200 יורו בכיס. זה מה שנשאר. דמי שכירות? 350 יורו. אוכל? 150 יורו לפחות. הייתי חייבת 300 יורו מהשכירות הקודמת.
“יש לך עד סוף השבוע,” המשכירה אמרה לי. רומנית קשוחה עם עיניים קרות. “או כסף, או החוצה.”
סוף שבוע. שלושה ימים למצוא עבודה.
הלכתי לכל מקום – מסעדות, חנויות, מלונות. “יש לך ניסיון?” “לא.” “יש לך המלצות?” “לא.” “תודה, נתקשר אם משהו יתפנה.” תרגום: לא.
ביום השלישי, הרביעי בפברואר, הבנתי שאני לא הולכת למצוא משהו בזמן. הבהלה הפכה לפאניקה. מה אני אעשה? לאן אלך? לישון ברחוב? לחזור לישראל? אבל איך? אין לי כסף לכרטיס.
הלילה שהכל השתנה
הלכתי לבר. לא כדי לשתות – לא היה לי כסף לשתות. פשוט כדי להיות סביב אנשים. להרגיש פחות לבד לפני שהעולם שלי יתמוטט.
הבר היה חצי ריק. מוזיקה חזקה, אור עמום, ריח של סיגריות ובירה. ישבתי בפינה עם כוס מים – החינם היחיד שיש.
שתי נשים ישבו ליד הבר. אחת בלונדינית, גבוהה, בשמלה צמודה. השנייה ג’ינג’ית, מאופרת כבד. הן דיברו גרמנית, צחקו, שתו שוטים.
הבלונדינית הסתכלה עליי. פעם אחת, פעמיים. ואז קמה וניגשה.
“היי,” היא אמרה בגרמנית. “את יושבת לבד?”
“כן,” עניתי.
“רוצה להצטרף אלינו?”
למה לא? לא היה לי כלום לעשות, ולא היה לי לאן ללכת.
ישבתי איתן. הן הציגו את עצמן – סבינה והאנה. רקדניות. “רקדניות סתם,” סבינה אמרה עם חיוך, “או רקדניות מסוג מסוים, תלוי איך מסתכלים על זה.”
לא הבנתי בדיוק מה היא התכוונה.
השיחה שפתחה דלת
שתינו (הן שתו, אני העמדתי פנים), ודיברנו. סיפרתי להן שאני מחפשת עבודה, שהזמן אוזל, שאני נואשת.
“איזה סוג של עבודה?” האנה שאלה.
“כל דבר. מלצרית, מנקה, כל דבר שמשלם.”
הן הסתכלו אחת על השנייה. משהו עבר ביניהן.
“יש משהו שאולי יעניין אותך,” סבינה אמרה. “זה לא… קונבנציונלי. אבל זה משלם טוב.”
“מה זה?”
“את יפה, את צעירה. יש לך גוף טוב.” היא עשתה פאוזה. “יש מועדונים שמחפשים בנות. לרקוד. לבדר. הכסף טוב, מאוד טוב.”
הבנתי מיד על מה היא מדברת.
הלב שלי הלם. “מועדוני חשפנות?”
“בין היתר. יש גם דברים אחרים. פרטי יותר, אם את רוצה. אבל בואי נתחיל בפשוט – מועדון רחבה. את רוקדת, מקבלת טיפים, הביתה עם כסף טוב.”
עמדתי. “תודה, אבל… אני לא…”
“חשבי על זה,” סבינה אמרה בשקט. “אני רואה את העיניים שלך. את מפוחדת, ואין לך לאן ללכת. אני הייתי שם. זה לא חטא. זה עבודה.”
נתנה לי כרטיס ביקור. “המועדון של מנהל שאני מכירה. תגידי שסבינה שלחה. הוא יתן לך הזדמנות.”
לקחתי את הכרטיס. לא יודעת למה. אולי מתוך נימוס. אולי מתוך ייאוש.
הלילה של ההחלטה
חזרתי לחדר. שכבתי על המזרן, והכרטיס ביד.
“קלאב רד לייט – בידור למבוגרים”
מוחי רץ. זה מה שהגעתי אליו? ברחתי מירושלים, מהחיים הדתיים, כדי להפוך לרקדנית חשפנות?
אבל קול אחר בראש אמר: “ומה האופציה? רחוב? לחזור לישראל עם זנב בין הרגליים? להתחנן לאמא לקבל אותך חזרה?”
חשבתי על הבית בירושלים. על אמא. מה היא הייתה אומרת? היא הייתה מתה מבושה. הבת שלה, חשפנית. זה יותר גרוע ממה שיכלה לדמיין.
אבל אז חשבתי – היא כבר יושבת שיבעה עליי. בשבילה, אני כבר מתה. אז מה זה משנה מה אני עושה?
המחשבה הזאת הייתה משחררת ומפחידה בו זמנית.
הביקור הראשון במועדון
למחרת בצהריים, הלכתי לכתובת שעל הכרטיס. בניין ישן באזור תעשייה. שלט קטן: “Red Light – Private Entrance.”
הלב שלי הלם כל כך חזק שחשבתי שאני אקבל התקף לב. כמעט סובבתי וברחתי. אבל חשבתי על ה-200 יורו בכיס, על המשכירה, על האפשרות של לישון ברחוב.
דפקתי.
גבר ענק, שומר, פתח. “כן?”
“סבינה… סבינה שלחה אותי. לגבי עבודה.”
הוא הודה לי להיכנס.
בפנים היה חושך יחסי. בר, במה קטנה, עמוד לריקוד. ריח של טבק ואלכוהול. היה צהריים, אז המקום היה ריק.
גבר בשנות ה-50, קירח, בחליפה, ישב בפינה. “את חברה של סבינה?” הוא שאל בגרמנית.
“כן. היא אמרה שאולי יש עבודה.”
הוא הביט בי. לא בעיניים – בגוף. הרגשתי את המבט עובר עלי, מודד, שוקל.
“כמה את שוקלת?”
“מה?”
“משקל. גובה. מידות.”
“אה… 52 קילו. 1.65. אני…”
“סובב,” הוא אמר.
עמדתי שם, לא מאמינה. הוא רוצה שאני אסתובב?
“אם את רוצה לעבוד כאן, את צריכה להראות את עצמך. זה העבודה.”
סובבתי. לאט. הלב בחזה כמעט קופץ החוצה.
“בסדר,” הוא אמר. “יפה. צעירה. אקזוטית – ישראלית, נכון?”
הנהנתי.
“הלקוחות אוהבים אקזוטי. יש לך ניסיון?”
“לא.”
“לא משנה. נלמד אותך. תתחילי היום – שמונה בערב. תבואי שעה לפני, נראה מה יש לך ללבוש. אם לא – נמצא משהו.”
“ו… כמה… כסף?”
הוא חייך. “תלוי בך. שכר בסיס – 50 יורו למשמרת. אבל הכסף האמיתי זה טיפים. בנות טובות עושות 300-500 יורו בלילה. לפעמים יותר.”
300 יורו. בלילה אחד. זה יותר ממה שהרווחתי בשבוע בבית הקפה.
“אני… אני צריכה לחשוב.”
“אין זמן לחשוב. יש או אין. אם את רוצה, תבואי שמונה. אם לא – אל תבזבזי לי זמן.”
ההחלטה
יצאתי מהמועדון, הולכת ברחובות ברלין כמו זומבי. השמש כבר שקעה, קר, אנשים חוזרים מעבודה.
עצרתי ליד ראווה של חנות בגדים. ראיתי את ההשתקפות שלי. ילדה צעירה, מבולבלת, מפוחדת.
“מי את?” שאלתי את ההשתקפות. “מי את באמת? את ליה מירושלים? את הבת של אמא? את היהודיה הדתייה שברחה?”
ואז משהו לחץ בתוכי. קול חדש, קשה, ריאליסטי.
“את לא שום דבר מזה יותר. את ליה שצריכה לשרוד. ליה שאין לה כסף, אין לה אף אחד, ואין לה ברירה. אז תפסיקי לחשוב על מה אמא תחשוב, ותתחילי לחשוב איך לא למות כאן.”
הלילה הראשון
שמונה בערב. חזרתי למועדון.
המנהל, שמו היה קארל, הביא לי שמלה קצרה. “לכי להלביש. נראה איך זה יושב.”
חדר ההלבשה היה קטן, מלוכלך, עם מראה גדולה. שלוש בנות אחרות היו שם, מתאפרות, מתכוננות. הן הסתכלו עליי.
“חדשה?” אחת שאלה.
“כן.”
“פעם ראשונה?”
“כן.”
היא חייכה, לא בזדון, אלא בהבנה. “זה יהיה בסדר. רק תזכרי – תחייכי, תהיי נחמדה, ואל תיתני להם לגעת למטה. למעלה בסדר, למטה – ממש לא.”
הלבשתי את השמלה. הסתכלתי במראה. לא הכרתי את עצמי. הגוף – כן. הפנים – כן. אבל העיניים? נשות מדי. עצובות מדי.
“תפסיקי לחשוב,” הבחורה אמרת. “ככה זה פה. את חושבת, את נשברת.”
על הבמה
העליתי אותי על הבמה בעשר. המוזיקה החלה. אורות. אנשים. גברים יושבים, שותים, מביטים.
“פשוט תזוזי,” קארל לחש לי. “תזוזי עם המוזיקה.”
זזזתי. לא רקדתי – זזזתי. מביכה, קשיחה, מפוחדת.
אבל הטיפים התחילו להגיע. 5 יורו כאן, 10 שם. גברים קראו לי לשולחנות, ביקשו שאשב איתם, שאשתה. שמעתי את עצמי מדברת, צוחקת, משחקת משהו שלא הייתי.
בסוף הלילה, ספרתי. 280 יורו.
280 יורו בלילה אחד.
בכיתי כל הדרך הביתה. לא מעצב, לא מבושה – מהקלה. יש לי כסף. אני אשרוד.
המחיר הפנימי
אבל בלילה, שכבתי על המזרן, ולא יכולתי לישון. ראיתי את אמא. דמיינתי אותה יושבת בבית בירושלים, מתפללת לנשמה שלי. מתפללת שאחזור בתשובה, שאשוב הביתה.
“מצטערת אמא,” לחשתי בחושך. “אבל אני לא חוזרת. אני לא יכולה.”
העבודה במועדון המשיכה. לילה אחרי לילה. למדתי לרקוד יותר טוב, ללבוש יותר מעט, לחייך יותר רחב. הכסף היה טוב. הרגשתי את עצמי מתקשחת.
אבל בכל פעם שהסתכלתי במראה, ראיתי מישהי אחרת. לא ליה מירושלים. לא הילדה שחלמה על חופש. משהו אחר. מישהי שהחופש שלה בא במחיר.
הצעד הבא
אחרי חודשיים במועדון, סבינה ניגשה אליי. “יש לי הצעה בשבילך,” היא אמרה. “משהו שמשלם יותר. הרבה יותר.”
“מה?”
“לעבוד עם סטודיו. סרטים. תמונות. בידור למבוגרים.”
הבנתי מיד. פורנוגרפיה.
“זה לא…” התחלתי.
“זה הרבה כסף, ליה. יש בחורות שעושות 5,000 יורו בשבוע. 10,000. את צעירה, את יפה, יהיה ביקוש.”
הסתכלתי עליה. “ואת? למה את לא?”
“אני כן עובדת. שנתיים כבר. זה איך יש לי דירה, מכונית, חיים טובים.”
עמדתי בצומת נוסף. הפעם יותר גדול.
מועדון חשפנות זה דבר אחד. סרטים? זה משהו אחר לגמרי. זה תיעוד. זה נשאר לנצח.
אבל הכסף…
“תחשבי על זה,” סבינה אמרה. “אין לחץ. אבל אם את רוצה, אני יכולה לסדר פגישה.”
סוף התמימות
הלילה הזה ישבתי בחדר שלי, מסתכלת על התמונה של אמא.
“זה מה שאני עכשיו,” אמרתי לה. “רקדנית. ואולי בקרוב – עוד משהו. זה מה שהחופש עולה.”
היא לא ענתה. אבל בפנים, ידעתי את התשובה שלי. כבר הגעתי עד כאן. כבר עברתי את הגבול. אז מה זה משנה להמשיך?
החיים במועדון הכניסו אותי לעולם שלא ידעתי שקיים. עולם של לילה, של כסף מהיר, של גבולות מטושטשים.
והצעד הבא? היה רק עניין של זמן.
המשך בפרק הבא: “חוזה עם סטודיו – החיים מאחורי המצלמות“
