הילדה ה-12: למה ברחתי מהבית

תוכן עניינים

אני עומדת על המרפסת של הווילה שלי בספרד, מביטה על הים התיכון. גלים מתנפצים על החוף, השמש שוקעת באדום-כתום עז, והרוח מלטפת את פניי. אני בת 45. לפעמים אני עוצמת את העיניים ושואלת את עצמי – איך הגעתי לכאן? איך הילדה הקטנה מהבית הצפוף בירושלים הפכה לאישה שעומדת כאן, חופשית, עצמאית, עשירה?

התשובה מתחילה בבית קטן ברחוב צר במאה שערים.

הבית שבו נולדתי

אבא שלי היה יהודי חרדי קנאי. אמא שלי ילדה 12 ילדים. כן, שמעתם נכון – שנים עשר. אני הייתי מספר 12, הצעירה, זו שתמיד נשכחה. בבית שלנו לא היה מקום לנשום. ממש פיזית – שלושה חדרים קטנים, שניים עשר ילדים, שני הורים. המיטות היו בערימות, הבגדים תמיד של מישהו אחר לפני, השקט לא היה קיים.

אבל הצפיפות הפיזית? זה היה כלום בהשוואה לצפיפות הרוחנית.

כל דקה הייתה מתוכננת. תפילה, לימוד, עבודות בית, עוד תפילה. הבנות מבשלות, מנקות, מטפלות באחים הקטנים. הבנים לומדים תורה. כולם צריכים להיות צנועים, שקטים, ציותיים. אני זוכרת את עצמי בת 8, יושבת בפינה עם ספר תהילים, והראש שלי היה במקום אחר לגמרי. מה יש מחוץ לחומות הרובע? איך זה לראות ים? למה אני צריכה ללבוש גרביים עבות באוגוסט?

“ליה, את חולמת שוב,” אמא הייתה אומרת. “תתרכזי בתפילה.”

אבל אני לא יכולתי להתרכז. משהו בתוכי התעורר, משהו שצעק “זה לא אני! זה לא המקום שלי!”

התחושה של לא להשתייך

כל הבנות בגילי כבר חלמו על חתונה. בגיל 16-17 היו אמורות להיות שדכן, חתונה, ילדים. אמא שלי נישאה בגיל 16. אחותי הבכורה בגיל 17. זה היה הסיפור הצפוי, החזרתי, הבלתי נמנע.

אבל אני? אני הייתי שונה. בליבי ידעתי.

זוכרת את עצמי בת 14, מתגנבת לספרייה הציבורית מחוץ לרובע. זה היה אסור, כמובן. בחורה חרדית לא צריכה לקרוא ספרים חילוניים. אבל אני הייתי קוראת כל מה שיכולתי לשים עליו יד – מגזינים, עיתונים, ספרים על מקומות רחוקים. אירופה. אמריקה. חופים. ערים גדולות עם אנשים שהולכים לבד, חיים לבד, בוחרים לבד.

הבחירה. זה היה המילה שהכי ריגשה אותי. לבחור.

בבית שלי, אף אחד לא בחר כלום. הכל היה מתוכנן מראש על ידי אלוהים, על ידי הרב, על ידי המסורת. את לא בוחרת מה ללבוש – יש קוד לבוש. את לא בוחרת מה ללמוד – יש תכנית. את לא בוחרת את הבעל – יש שדכן. את לא בוחרת את החיים – יש נתיב אחד, ישר, צר, ברור.

ואני רציתי לבחור.

המפגש שהכל שינה

זה קרה כשהייתי בת 17. הלכתי לקנות לחם למשפחה, ובדרך חזרה פגשתי אותו. אנדריי. רוסי, מצלם וידאו, עם מצלמה גדולה על הכתף, מצלם את רחובות ירושלים לאיזה דוקומנטרי.

“סליחה,” הוא פנה אלי ברוסית, ואחר כך באנגלית שבורה, “אפשר לצלם?”

אמורה הייתי לומר לא. אמורה הייתי להמשיך ללכת. נשים חרדיות לא מדברות עם גברים זרים. בטח לא עם גברים חילוניים. בטח לא עם גברים שמצלמים.

אבל משהו בי אמר “כן.”

דיברנו. הוא סיפר לי על מוסקבה, על ברלין, על מקומות שבהם היה. הראה לי תמונות במצלמה – רחובות מלאי אנשים, בתי קפה, מוזיאונים. נשים לבושות איך שהן רוצות. זוגות מחזיקים ידיים ברחוב. אנשים צוחקים בקול.

“את רוצה לראות את העולם?” הוא שאל.

“כן,” יצא ממני בלי לחשוב. “יותר מכל דבר.”

החלטה שקורעת את הלב

השיחות שלנו המשיכו. התגנבתי לפגישות איתו. סיפרתי לו על החיים שלי, והוא הקשיב. באמת הקשיב. לא שפט, לא אמר לי מה לעשות, פשוט הקשיב.

“יש לך בחירה,” הוא אמר לי יום אחד. “את יכולה לצאת.”

“לצאת לאן?”

“לאירופה. איתי. אני חוזר לברלין בעוד שבועיים.”

הלב שלי הפסיק. ברלין. אירופה. חופש.

אבל המשפחה.

הלילות הבאים לא ישנתי. שכבתי על המיטה הצרה שחלקתי עם שתיים מאחיותיי, והמחשבות רצו במרוץ פראי בראש. אם אני עוזבת – אני עוזבת לתמיד. אין חזרה. המשפחה תשבע עלי, תתאבל עלי, תמחק אותי. אני אהיה מתה בשבילם.

אבל אם אני נשארת – אני אהיה מתה בשביל עצמי.

זוכרת את עצמי עומדת מול המראה הקטנה בשירותים (המקום היחיד לפרטיות), מביטה בעיניים שלי. “מי את רוצה להיות?” שאלתי את ההשתקפות. “את רוצה להיות אמא ל-12 ילדים, אישה של מישהו שבקושי תכירי, אישה שאף פעם לא תדע איך זה להיות פשוט היא עצמה?”

התשובה הייתה ברורה.

הלילה של הבריחה

זה היה לילה של יום רביעי. ידעתי שביום חמישי אמא נוסעת לקניות עם האחיות הקטנות, ואבא בישיבה עד מאוחר. זה היה החלון שלי.

ארזתי תיק קטן. שני חלוקים, תחתונים, גרביים, תמונה אחת – של אמא מחזיקה אותי כתינוקת. זה הכל. לא היה לי כלום. לא כסף, לא תכשיטים, כלום.

אבל היה לי משהו יותר חשוב – החלטה.

כתבתי מכתב לאמא. יד רועדת, דמעות נופלות על הנייר.

“אמא היקרה, אני יודעת שאת לא תבני. אני יודעת שאת תכעסי, תתאבלי, אולי אפילו תשנאי. אבל אני לא יכולה להישאר. זה לא שאני לא אוהבת אותך או את המשפחה. אני פשוט לא יכולה לחיות חיים שמישהו אחר החליט בשבילי. אני צריכה לדעת מי אני מחוץ לכל הכללים. אני צריכה לנסות. סלחי לי. ליה.”

הנחתי את המכתב על המיטה, לקחתי את התיק, ויצאתי.

הרגע של האמת

זוכרת כל שנייה מהליכה הזאת. רחוב אחד, שניים, שלושה. כל צעד מרחיק אותי מהבית. הלב דופק כל כך חזק שחשבתי שהוא יקרע את החזה. רציתי לחזור, רציתי להמשיך, רציתי לבכות, רציתי לצעוק.

אנדריי חיכה לי בתחנת האוטובוס. כשראה אותי, חייך. “את בטוחה?”

הנהנתי. לא הייתי בטוחה בכלום, חוץ מזה שאני לא יכולה לחזור.

האוטובוס לתל אביב הגיע. עליתי. דרך החלון ראיתי את ירושלים מתרחקת. את הכיפה הזהובה, את החומות, את הרחובות הצרים. את הבית.

בכיתי כל הדרך. אנדריי לא דיבר, פשוט החזיק את ידי.

“זה יהיה בסדר,” הוא אמר. “את חופשית עכשיו.”

חופשית. המילה הזאת הייתה כל כך גדולה, כל כך מפחידה, כל כך מרגשת.

מה השארתי מאחור

לקח לי שנים להבין באמת מה עשיתי באותו לילה. לא רק עזבתי בית – עזבתי זהות שלמה. עזבתי קהילה, שפה, אלוהים, מסורת. עזבתי אחים ואחיות שבקושי ראיתי שוב. עזבתי אמא שלא דיברתי איתה במשך 10 שנים.

המחיר היה כבד. לפעמים, גם עכשיו, כשאני יושבת על המרפסת של הווילה בספרד, אני שואלת את עצמי – האם היה שווה?

התשובה מורכבת.

כן, כי אני חיה. לא שורדת – חיה. אני בוחרת כל יום מי אני רוצה להיות. יש לי חופש שהילדה הקטנה ההיא מירושלים לא יכלה לדמיין.

אבל גם לא, כי יש חלק ממני שתמיד יישאר אבוד. החלק ששייך למשפחה, לקהילה, למקום. אני אלמנה ללא מוות, נודדת ללא בית.

זה התחיל באותו לילה. בריחה. קפיצה ללא נודע. החלטה שקורעת אותי עד היום, אבל שאף פעם לא הצלחתי להצטער עליה באמת.

מבט קדימה

הבית בירושלים היה רק ההתחלה. מה שקרה אחרי כן – ברלין, השנים בגרמניה, ההחלטות שקיבלתי, החיים שבניתי – זה סיפור אחר. סיפור מורכב יותר, כואב יותר, מפתיע יותר.

אבל הכל התחיל באותו לילה. בת 18, תיק קטן על הגב, מכתב פרידה על המיטה, וצעד אחד לתוך החושך.